שעות במטבח. עשרים סלטים.

כולם אוכלים, ובעלה שואל: "נו, איך האבטיח שקניתי?"

שלושה שבועות היא תכננה לו מסיבת הפתעה. כל הערב היא חיכתה לרגע שבו יגיד משהו. הוא התרגש באמת, ובסוף אמר: "תודה, היה ממש נחמד."

והיא שמעה: "הוא אומר כי הוא צריך."

מה קרה שם? משל קטן.

הרדיפה מרחקת

מחר יום חשוב, וצריך לישון. מסתכלים על השעון, סופרים כמה שעות נשארו, מתהפכים, ומתאמצים להירדם. וככל שמתאמצים יותר, השינה בורחת רחוק יותר.

שינה לא באה בכוח. היא באה כשמפסיקים לרדוף אחריה.

כך גם הערכה בזוגיות. כולנו צריכים הערכה, וזה טבעי. אבל כשהערך שלי תלוי במה שבן הזוג יגיד, המתנה שלי הופכת למבחן.

המסיבה הייתה מתנה, אבל בתוכה הסתתרה שאלה: "נראה אם תראה כמה השקעתי." ומתחתיה שאלה עמוקה יותר: "כמה אני שווה לך?", ובעצם: "כמה אני שווה בכלל?"

הצד שלה. לא פעם, הפחד שלה הוא: "אם הוא לא יגיד, אולי אני לא שווה." לכן היא מקשיבה לכל מילה כמו לציון. ומחמאה שנאמרת במבחן קשה להאמין לה, כי אי אפשר לדעת אם היא באה מהלב או רק כדי לעבור. זו "פסילת החיובי" (הנטייה לבטל דברים טובים שאומרים לנו: "הוא סתם אומר").

הצד שלו. גם הוא במבחן. גם הוא רוצה להרגיש שהוא בעל טוב, שמצליח לשמח אותה. ולא פעם הפחד שלו הוא: "מה שלא אגיד, זה לא יספיק." לכן הוא חושב מה נכון לומר, והמילים יוצאות זהירות, ונשמעות פחות אמיתיות ממה שהוא באמת מרגיש. לפעמים היא צודקת והוא באמת לא שם לב, אבל גם כשהוא כן מרגיש, המבחן מקשה עליו להראות את זה.

הריקוד. כל אחד רואה רק את ההתנהגות של השני, ולא את הפחד שמאחוריה.

היא מחכה, והוא מרגיש נבחן.

הוא נזהר, והיא שומעת את הזהירות ונפגעת.

ומול האכזבה יש לה שתי דרכים, שונות אבל שוות: היא מבקשת עוד, "נו, באמת אהבת?", או נעלבת ומתבצרת, "לא משנה, בפעם הבאה לא אתאמץ". גם מאחורי החומה היא מחכה שיבוא לפייס, ועדיין תלויה במשוב שלו.

והוא רואה שהיא נפגעת, ובפעם הבאה נזהר עוד יותר, או מוותר מראש.

כל אחד מגן על עצמו, וההגנה שלו מפעילה את הפחד של השני. אף אחד לא אשם. כמו בלילה הלבן, הרדיפה עצמה היא מה שמרחיקה.

לצאת מהריקוד

מי שרוצה להירדם לא מפסיק לרצות לישון. הוא רק מפסיק להילחם על השינה. כך גם כאן: להחזיר את התשובה לשאלה "כמה אני שווה" הביתה.

"השקעתי, ואני יודעת שהמסיבה הייתה יפה. אני ראויה, גם אם בעלי לא יאמר לי את זה."

וגם בכיוון ההפוך: "אני ראוי, גם אם אשתי לא תגיד לי את זה."

וגם הוא יכול לצאת מהריקוד. במקום לחשוב מה נכון לומר, לומר את מה שהוא באמת מרגיש, גם אם זה לא מנוסח מושלם: "לא ידעתי מה להגיד, הייתי בהלם." ולפעמים להקדים, ולומר מילה טובה לפני שמחכים לה.

הריקוד לא נגמר בערב אחד. אבל כשאחד מהשניים מפסיק לבחון, או מפסיק להיזהר, השני מרגיש את זה, והריקוד מתחיל להאט. ומילה טובה שנאמרת בלי מבחן, אפשר להאמין לה.

אני צריך אותך כדי להיות קרוב, לא כדי להיות שווה.

בין תלות לתקווה

"ויאהב גם את רחל מלאה." לאה יודעת שיעקב אוהב אותה, אבל את רחל יותר. ובשמות הבנים רואים את כל המסלול:

ראובן: "ותקרא שמו ראובן, כי אמרה: כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי."

הנתינה הראשונה, ומיד הציפייה: עכשיו הוא כבר יאהב.

שמעון: "כי שמע ה' כי שנואה אנכי, ויתן לי גם את זה."

אפילו אחרי שילדה לו בן נוסף, לאה עדיין מרגישה "שנואה". האהבה שציפתה לה לא הגיעה, ומכאן החומה.

לוי: "עתה הפעם ילווה אישי אלי, כי ילדתי לו שלשה בנים."

כאן זו כבר דרישה ישירה: שלושה בנים, ולכן הפעם הוא חייב לבוא. הציפייה מתארכת, ואיתה התלות.

תקווה, חומה, ושוב דרישה. והמבט, בכל פעם, נשאר עליו: "אישי".

יהודה: "הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה."

בפעם הראשונה "אישי" לא מופיע בשם, ואין שום מבחן. וזו לא חומה. לאה לא התרחקה מיעקב ולא הפסיקה לאהוב. היא רק הפסיקה לרדוף אחרי ההכרה שלו. רש"י מסביר: "שנטלתי יותר מחלקי". מי שמפסיקה לספור, רואה כמה כבר יש לה.

כמו בשינה: לא מפסיקים לרצות. רק מפסיקים לרדוף.

במבחן מחכים לציון. באהבה - מחכים לקרבה.

שאלות לכוס תה

1. מה ה"אבטיח" שלי, שאני מחכה שתשבח?

2. איזו מתנה שלי הייתה בעצם מבחן?

3. מתי אני נזהר במילים שלי, כי אני מרגיש שבודקים אותי?

4. מתי אמרתי לך מילה טובה מעצמי, בלי שביקשת?