זוג יצא לנופש. בשיחה ארוכה, עמוק אל תוך הלילה, אמר הבעל לאשתו: "תשמעי, דיברנו עליי כבר המון. הגיע הזמן שנתעניין בך. תגידי, מה את חושבת... עליי?"

כולנו מכירים שיחות כאלה. שני אנשים, וקול אחד. ובזמן משבר זה קורה יותר מתמיד.

למה בא המבול?

התורה אומרת שהמבול בא כי "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס". חז"ל מספרים שאנשי הדור גזלו זה מזה סכומים קטנים מאוד, פחות משווה פרוטה, סכום שאי אפשר לתבוע עליו בבית דין. אף גזילה בודדת לא הייתה "עניין". אבל יחד, הן מילאו את הארץ.

כך נראה הבית לפני מבול. אף אחד לא עשה משהו נורא. רק עוד "לא נורא", עוד ויתור שלא נאמר, עוד ערב שבו מישהו לא נשמע. כל אחד מהם קטן מכדי להתלונן עליו. ויחד, הם ממלאים את הבית, עד שאחד הדיירים מרגיש שמשתמשים בו.

לכן הקונפליקט הוא לא הבעיה, הוא החשבון. זה הרגע שבו כל מה שהצטבר בשקט מגיע לגובה המים. מי שאומר "על מה כל הסערה, בסך הכול שטות", לא מבין שהסערה לא באה בגלל השטות. היא באה בגלל כל מה שהיה לפניה.

יותר מזה, לקונפליקט יש תפקיד. בארבעים ימי המבול חז"ל רואים שני דברים. ארבעים סאה הם שיעור המקווה, וארבעים יום הם הזמן שבו העובר מקבל את צורתו. המבול לא רק שוטף את מה שהיה, הוא גם מעצב את מה שיהיה. כך גם הקונפליקט. הוא מנקה את החמס הקטן שהצטבר, ובאותו זמן נולדת בתוכו דרך חדשה להיות יחד, דרך שלא הייתה יכולה להיוולד בלעדיו.

אותם מים שאיימו להטביע, הם שהרימו את התיבה. "וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ". קונפליקט שעוברים נכון לא מחזיר את הזוג למקום שבו היה. הוא מרים אותו מעל ה"ארץ", מעל ההרגלים האוטומטיים של "ככה אנחנו", אל התנהלות גבוהה ונכונה יותר.

עובדה אחת, שתי מציאויות

נח נכנס לתיבה, ואז נאמר "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ". הדלת נסגרה. זו העובדה, והיא זהה לכולם. אבל אפשר לחיות אותה בשתי מציאויות הפוכות.

אפשר לשמוע "נסגר בעדי", כלומר בשבילי, הדלת נסגרה כדי לשמור עליי. ואפשר לשמוע "נסגר עליי", הדלת ננעלה ואני כלוא. בראשונה, התיבה היא אונייה שמרימה אותי מעל המים. בשנייה, היא כלא שבו אני מרגיש חלק מהמבול.

מה קובע באיזו מציאות אני חי? השאלה שאני שואל. מי ששואל "מה המבול הזה בא לעשות?", יושב באונייה. מי ששואל רק "מתי זה ייגמר?", יושב בכלא.

מכל שאלה נולדת דרך שלמה לחיות בתוך התיבה. הנה הן, זו מול זו.

מילה מחזיקה, מילה מכסה

בעברית, תיבה היא גם מילה. מי שחי באונייה, אומר מילים שמכירות במבול. "קשה לנו עכשיו". "אני עוד לא יודע איך, אבל אני כאן". הן לא מבטיחות שהמים יירדו מחר, אבל הן מחזיקות את שנינו מעליהם.

מי שחי בכלא, רוצה לצאת מהר, ולכן הוא אומר מילים שמכסות על המים. "הכול בסדר". "זה מאחורינו". המילים הראשונות נותנות למבול מקום. השניות מעמידות פנים שהוא לא קיים.

לתיבה היה "צֹהַר". יש מפרשים שזו אבן טובה שמאירה מבפנים, ויש שמפרשים שזה חלון.

מי שחי באונייה, מוצא אור בתוך התיבה עצמה. הוא לא מחכה שהמבול ייגמר כדי לראות את מי שיושב מולו. "אני מבין שקשה לך". "גם לי כואב".

מי שחי בכלא, מסתכל כל הזמן דרך החלון החוצה. האם המים כבר ירדו? מתי זה ייגמר? האבן מאירה את מה שבפנים. החלון מסיט את המבט ממנו.

זמן, מול חיפזון

המבול נמשך ארבעים יום, אבל נח ישב בתיבה שנה שלמה. המים ירדו "הָלוֹךְ וְחָסוֹר", לאט.

מי שחי באונייה, נותן לזמן לעשות את שלו. מי שצריך זמן אומר זאת בקול. "אני צריך לעכל. אני לא עוזב, ואני חוזר". ומי שמחכה לו, מכבד את הקצב. גם כשנח ראה שהאדמה יבשה, "וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ", הוא לא יצא עד שנאמר לו "צֵא". יבשה בחוץ היא עוד לא מוכנות בפנים.

מי שחי בכלא, דוחק. "די, תשכח מזה". הוא מבקש מהשני להתעלם מהמים בזמן שהם עוד עומדים. או שהוא משיב שתיקה תחת שתיקה, ושניהם יושבים, כל אחד בתיבת התהודה שלו, ושומעים רק את עצמם.

כשנח פותח את "חַלּוֹן הַתֵּבָה", הוא שולח שתי ציפורים.

העורב "יָצוֹא וָשׁוֹב". הוא לא מתרחק, אלא מקיף את התיבה, כי חשד שייקחו לו את בת הזוג. "את עוד איתי?" "למה אתה שותק?" מי שעסוק כל הזמן בשמירה על הקיים, לא נותן לחדש לצמוח.

היונה עפה רחוק, כי היא לא חוששת שהמרחק יגמור את הקשר. כשהיא חוזרת בידיים ריקות, נח "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ", בלי לשאול למה. ובפעם השנייה היא חוזרת עם עלה של זית. והזית נותן את האור הטהור ביותר דווקא כשכותשים אותו, "זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר". כזה הוא קשר שנולד אחרי משבר. מה שנכתש, הוא שמאיר. העורב שומר על מה שהיה. היונה מביאה את מה שיהיה.

כלא או אנייה?

מי שחי בכלא, מגיע בסוף לצעד האחרון. אם אי אפשר לצאת מהמבול, לפחות אפשר להעמיד פנים שהוא לא קיים.

כמה פרקים אחר כך, התורה מספרת בדיוק על זה. "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה". הם "מצאו", הם לא ידעו איך הגיעו לשם. כך קורה למי שלא הכיר בכל החמס הקטן שהצטבר. הוא מופתע לגלות שהוא למטה. ומי שלא יודע איך הגיע לבקעה, גם לא מוכן להיות בה. לכן הוא אומר "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם". נעשה לנו מציאות מדומה. ואפשר לשמוע גם "שָׁם". אנחנו כאן, בבקעה, ומציירים את עצמנו שם, למעלה.

איך בונים מגדל כזה? "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים". לא אבנים, שכל אחת שונה, אלא לבנים שיוצקים מהר, בתבנית אחת. כך נבנות מילים של מגדל. מישהו מכריז "סגרנו את זה", ומבקש מהשני להסכים. הסיכום קודם לתהליך, והרגשות שלא נאמרו נשארים מתחת ליסודות.

שימו לב מה היה סימנו של דור המגדל. "שָׂפָה אֶחָת". שני אנשים, וקול אחד. "שלום" כזה לא מאחד את הקולות, הוא משתיק אחד מהם.

הם בנו "פֶּן נָפוּץ", מפחד מהפירוד, וקיבלו בדיוק אותו. "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם", עד ש"לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". השפה האחת המזויפת מתפרקת לשתי שפות שאינן נשמעות.

שימו לב לסדר הפסוקים. בכניסה לתיבה נאמר "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו". הגברים בנפרד, והנשים בנפרד. חז"ל לומדים מכאן שכך גם ישבו בתיבה, כי כשהעולם בצער, לא מתנהלים כרגיל.

ביציאה הסדר מתהפך. "צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ, וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ". כל אחד עם אשתו, זוג זוג.

בזמן המבול מותר, ולפעמים אפילו צריך, מרחק. כל אחד בפינה שלו, מעכל ומתייצב. אבל המרחק הוא לא היעד. הוא הדרך שבה יוצאים, בסוף, יחד.

בכל אחד מאיתנו יש אונייה ויש כלא, יש יונה ויש עורב. השאלה היא רק איזו מציאות מתעוררת בנו כשהדלת נסגרת.

אז מה עושים עם קונפליקט? לא בורחים ממנו, ולא ממהרים לסגור אותו. נותנים לו מקום בבית.

מי שמתקרב באמת, נוגע גם במקומות שכואבים. זה לא פגם בקשר, זה המחיר של קרבה. מי שפוחד רק מהכאב, יתרחק גם מהאהבה. ומי שעסוק כל הזמן בלסיים את הקונפליקט, לא יוכל להקשיב למסר שהקונפליקט בא להביא.

מגדל מנסה להגיע לשמיים, ונשאר בבקעה. תיבה רק מנסה לצוף, ונוחתת על הר.

שאלות לכוס תה

1. איזה "חמס קטן" מצטבר אצלנו בלי שאנחנו שמים לב?

2. כשהדלת נסגרת, אני שומע "בעדי" או "עליי"?

3. מה המשפט שהייתי רוצה לשמוע כשאני בתוך השתיקה?

נ.ב. הדברים כאן אינם דבר תורה במובנו המקובל. הם מביאים בתוכם פירושי חז"ל ותורת החסידות, וקוראים בהם רמז לנפשו של כל אחד מאיתנו, כדי שנבין טוב יותר את עצמנו ואת ביתנו.