היו זמנים שבהם החיים היו פשוטים יותר. לקחת את האשפה, זרקת אותה לשקית, השלכת אותה לתוך המכל באחד הימים המיועדים לכך, והיא נעלמה. אפילו אילו נהגת להרהר במשמעויות הרוחניות של המוזרויות הארציות של החיים, זה היה תרגיל פשוט: יש לי זבל, פסיכולוגי, רגשי, או מה שלא יהיה, וכל מה שעליי לעשות הוא לדחוף אותו לתוך שקית ולהמשיך להתקדם בחיים שלי.
אבל דומה שעכשיו העניינים נהיו מסובכים הרבה יותר. כאן, בטורונטו שבקנדה, כמו בערים רבות, הליך ההיפטרות מהאשפה התפתח לכדי מדע של ממש; אתה חייב לקרוא את חוברת ההדרכה כדי להבין איפה עליך לשים כל דבר. שקית הזבל הטובה והישנה הוחלפה במערכת של מכלים ירוקים, קופסאות כחולות, שקיות נייר לפסולת גינה, ואם נשאר עוד משהו – לשקיות האשפה הישנות והטובות (אבל לא יותר משלוש שקיות, ורק פעם בשבועיים). ואם כל זה לא מסובך דיו, יש גם חוקים המשנים את כתובתה של חתיכת אשפה לפי השימוש שעשו בה לפני שהפכה לזבל.
ואם בשוגג אתה שם משהו בקופסה הלא נכונה, או, חס וחלילה, משליך אותו ביום הלא נכון של השבוע, פשוט לא יפנו את הזבל שלך וישאירו לך תזכורת (המנוסחת בחריפות הולכת וגוברת מדי יום ביומו). אולי איש הזבל יעזור בטוב לבו להאיר את עיניך על ידי שידביק על הזבל שלך מדבקה זרחנית הזוהרת בחשכה כדי להאיר את הטעות שלך כדי שכל שכניך יוכלו לראות וללגלג עליך. ומעבר לכל זה אולי אפילו תחטוף קנס, אם הרשויות מתרשמות שאתה מנסה להתמרד במתכוון נגד המערכת. האח הגדול צופה בזבל שלך.
תחילה התקוממתי. התגעגעתי לימים הטובים. אבל לאט-לאט אני מסתגל למציאות, ובייחוד גדלה המוטיבציה שלי כששאריות האוכל שהשארתי בחשאי בזבל הרגיל המתינו שם במשך שבועיים בציפייה לפינוי הדו-שבועי. אחסוך מכם את הפרטים על המדמנה שהתפתחה במוסך שלי בשבועיים האלה, מערכת אקולוגית שלמה שערערה את ספקנותי הרגילה נגד תאוריית האבולוציה. ורק אומר על זה, שאני רוחש כבוד חדש לאנשי הזבל שאספו את המכלים ההם.
בהרהרי על בלוז האשפה שלי, התחלתי לחשוב אם למפעל השיפוץ והשימור של האשפה הביתית במערכת מורכבת של סיווג והיפטרות יש השלכות משמעותיות על חיינו הרוחניים.
בלתי נמנע הוא שבנקודות שונות בחיינו – שבהן אנו שואבים השראה מחוויותינו הדתיות, אירועים שיש בהם כדי לשנות את חיינו, או החלפת פרדיגמה כלשהי – אנו מחליטים שהגיע הזמן לנקות את צורת הפעולה שלנו, להיפטר מהזבל שלנו. ואני חושב שעכשיו, יותר מתמיד, כשאנו עומדים על סף התגלות המשיח שימשול בעידן של טוהר, קדושה ושל הכרה באמת הגבוהה, הדבר נכון כפל כפליים. לכן השאלה היא מה הדרך הנכונה להיפטר מהאשפה שלנו. שיטה אחת יכולה להיות לדחוף אותה, בערימה אחת, פשוט להיפטר מזה תמיד כשאתה יכול מהר ככל שאתה יכול בלי באמת להתבונן בזה. אבל אחרי שנוהגים כך במשך כמה שנים אנו מגלים שאם לא מתפטרים מהזבל כראוי, הוא חוזר אלינו, עולה מן האוב, מתחיל להיערם בערימות ולגלוש, ולאט לאט אוזלים לנו המקומות שבהם ניתן להטמין אותו. בסופו של דבר הוא אפילו חודר למי השתייה שלנו ובסופו של דבר גם למערכת העיכול שלנו.
אולי הגברים והנשים הנאמנים של הממשל העירוני שולחים לנו מסר עמוק יותר, מסר שנדון בהרחבה בטסקטים יהודיים רבים, בייחוד במשנה החסידית: מכל חתיכת זבל צריך להיפטר בדרכה שלה. איננו יכולים להמשיך לחמוק מהזבל שלנו או לצבור את כל סוגי הזבל יחדיו ולקבור אותם ללא דעת. לכעס נדרשת גישה אחרת מלדיכאון, מתאווה נפטרים בדרך דרך אחרת ממאשר מהעצלנות. יש כמה מהעניינים הבלתי-גמורים ומהנאורוזות שלנו שצריך לשלוח אותם לתהליך של מחזור כדי לעדן ולשכלל אותם, ואילו מוגבלויות אחרות אינן משאירות לנו שום תקווה ואין לנו ברירה אלא להשמידן. הדרך היחידה לזהות איזה זבל הולך לאן היא שיהיה לך ספר הדרכה מתוחכם, כזה שמבין את עקרונות ההפעלה שלנו. למרבית הברכה, הבורא סיפק לנו בחסדו לאין קץ את התורה, שהיא ספר הדרכה עם כל ההכוונה והחכמה שאנו זקוקים להן כדי להתמודד עם המורכבויות של הזבל הפנימי שלנו, המסייעת לנו לפעול כדי להתקדם לקראת עולם נקי מזבל.
כתוב תגובה