כל הדיברות שניתנו למשה בסיני נמסרו יחד עם הפירוש שלהן. ככתוב: "ויאמר ה' אל משה, עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד, יב). "התורה" – זוהי התורה שבכתב... "והמצווה" – זה מה שאנו קוראים בשם התורה שבעל-פה... (מבוא הרמב"ם למשנה תורה).

אני מחזיקה במשרה מלאה כאם לארבעת ילדיי הקטנים, אך אני עובדת גם בעוד שתי משרות חלקיות: כתיבה בכתב עת שבועי ועריכתו, וכן הוראה בבי"ס תיכון. שתי המשרות דורשות מידה הגונה של מאמץ אינטלקטואלי, אולם הטון הרגשי של כל אחת מהן שונה לחלוטין.

עבודת הכתיבה שלי אמנם מאתגרת ויצירתית, אך היא יחסית נעדרת לחצים. אני עובדת בקצב שלי וכותבת על כל רעיון שמצית את דמיוני. כשאני כותבת אינני חשה בחלוף הזמן. השעות חולפות ביעף בעודי שקועה בחדוות האנרגיה היצירתית שלי.

ההוראה, מצד שני, קשה מאוד ועתירת מתחים ולחצים. היא דורשת שעות הכנה רבות ללא תמורה כספית. מבקריי אינם מתביישים להביע בגלוי את אי שביעות רצונם מעבודתי. מצד שני, מחמאות הן נדירות מאוד. כשאני מסיימת ללמד, אני חשה מרוקנת מכוחותיי עד טיפת האנרגיה האחרונה.

הכתיבה היא דרך די קלה להעביר מחשבות ורעיונות לקהל רחב יותר. אינני צריכה לעמוד בפני קבוצה סרבנית ולהכריח אותם לקרוא את חיבוריי. מי שלא מעוניין לקרוא אותם פשוט הופך את הדף או מקליק על משהו אחר מבלי שאצטרך אי-פעם לדעת על כך. הכתיבה היא גם יעילה וכדאית מבחינת השקעת הזמן והעלות. באמצעות מאמר אחד שכתבתי אני יכולה באופן פוטנציאלי לתקשר עם מאות או אפילו אלפי אנשים. כתיבה טובה היא קצרה ומתומצתת – ככלל, מטרתי היא להעביר את המסר שלי ב-1,500 מלים או פחות מזה. קריאת מאמר בן 1,500 מלים לוקח כ-10 דקות.

כשאני מלמדת, עליי לעמוד בפני קבוצת אנשים שלא בהכרח רוצים להיות בכיתה באותו רגע וללמוד את המידע המסוים שאותו אני אמורה להעביר. כשמישהו לא מוצא עניין בשיעור שלי, הדבר בא לביטוי בגלוי ובצורה מאוד לא נעימה. מבחינת השקעת הזמן, ההוראה אינה כלכלית ביותר. אני יכולה ללמד רק מספר מוגבל של תלמידים בכל זמן נתון. עליי למלא בתוכן שעת לימוד בת 45 דקות, 8 פעמים בשבוע. מדובר בהמון מלים ובהמון מאמץ שכולן תהיינה בעלות משמעות, מעניינות ונותנות השראה. אין פלא שההוראה נותנת לעתים כה תכופות את ההרגשה שזהו מקצוע מתיש ומפרך.

לאור כל הקשיים והלחצים הכרוכים בהוראה, אני משתעשעת לעתים ברעיון של קיצוץ בשעות ההוראה שלי כדי שאוכל להשקיע יותר זמן בכתיבה, אולם אינני מניחה לרעיון זה להעסיקני במשך יותר מכמה רגעים חולפים. לוותר על ההוראה פירושו לעלות על שביל בטוח לעצירת קריירת הכתיבה שלי.

שכן, על אף כל מגרעותיו, הרי מקצוע ההוראה ניחן ביתרון ברור אחד לעומת הכתיבה. כשאני מלמדת אני פונה לקהל חי. כשאני כותבת, אני משוחחת עם מסך מחשב. ברור שאני יודעת שהקהל שלי נמצא אי שם, אך הם רחוקים ממני. אינני מכירה אותם לא בשמם ולא בפניהם. קוראיי אינם מכירים את האישה שמאחורי המסך. אין להם כל מושג אם דבריי תואמים את מעשיי. אך תלמידיי יודעים זאת. אינני יכולה להסתיר מהם דבר. הם מציבים בפניי את האתגר להיות הלכה למעשה מה שאני טוענת שהנני; לחיות בעצמי לפי האידיאלים שעליהם אני מלמדת אותם. הם לא לומדים מן המלים שלי, אלא מן המעשים שלי, מן הדרך שבה אני מתקשרת איתם ואפילו מן הדרך שבה אני מתלבשת. במלים אחרות, הם לומדים ממני.

כשאני מעבירה שיעור, אינני יכולה להעביר אותו לאיזה קהל חסר צורה המצוי אי-שם ולקוות שכמה אנשים אקראיים ימצאו עניין וטעם בדבריי. עליי להתחשב היטב באישיותם של תלמידיי ובצרכיהם, ולעצב את השיעור שלי בהתאם. לעתים תכופות מאוד, פירוש הדבר שעליי לוותר על השיעורים שהייתי רוצה ללמד אותם, כדי שאוכל להעביר את השיעור שלו הם זקוקים יותר מכול.

ההוראה מכריחה אותי לצמוח כל הזמן. כשאני כותבת, יש לי שפע של הזדמנויות לערוך ולכתוב מחדש, למחוק את שגיאותיי. כשאני מלמדת, פגמיי חשופים בפני העולם. אני זקוקה לענווה כדי להכיר בחוסר השלמות שלי ובפגמיי ולהודות בהם בפני קבוצת בני-עשרה ביקורתיים להפליא ויודעי-כל. בעת ובעונה אחת, עליי להיות חברה, מורה ודמות סמכותית, וכל זאת בעודי מצליחה לכסות את כל החומר הנדרש בלוח השעות שלי. ההוראה היא ההזדמנות שלי לראות אם הרעיונות שלי פועלים בעולם האמיתי, כאשר הם פוגשים בלחצים ובבעיות בחיי היומיום.

כאשר אינני מלמדת, אינני מסוגלת לכתוב. אני זקוקה לגירוי שבאינטראקציה עם תלמידים שהם לפעמים אדישים ולפעמים מאתגרים אך תמיד דינאמיים מאוד. בלעדיהם אני מרגישה שבאר ההשראה שלי מתייבשת. התלמידים שלי מכריחים אותי להתמודד עם עצמי ולעמוד בפני זהותי האמיתית ובפני הערכים שבהם אני מאמינה. הם מלמדים אותי להיות ישירה, לחלוק עמם את האידיאליזם שלי, אך לתבל אותו בהומור ובמעשיות. שיעורי החיים האלה, שאותם למדתי מתוך קשיים רבים, הם אלה שבהם אני משתמשת בכתיבה שלי. כפי שאמר רבי חנינא "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן".

***

אני חושבת שזוהי הסיבה שבגללה אלוקים נתן לנו את התורה בשני חלקים: את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה.

במשך דורות רבים, רק עשרים וארבעת ספרי התנ"ך נמסרו בכתב. כל האחרים – החוק היהודי, המנהגים, הפלולקלור והפרשנויות נמסרו בעל-פה, ממורה לתלמידו. רק כאשר בני העם היהודי עמדו בפני שנות גלות ארוכות, רבי יהודה הנשיא פסק שהגיעה העת להעלות את התורה שבעל-פה על-גבי כתב. הוא ערך את המשנה וזה סלל את הדרך לעוד הרבה יצירות כתובות.

אולם אופן המסירה העיקרי של המסורת היהודית נשאר ההעברה בעל-פה ממורה לתלמיד, מהורה לילדו. זה איפשר ללימוד התורה להישאר חם, חי ורוטט. אין להשוות בין קריאת מידע בספר לבין למידת המידע מפי אדם חי ואכפתי ששואב לחיות בעצמו את המסר המוכל בטקסט. בספר פרקי אבות יש רשימה של 48 האיכויות הנחוצות ללימוד התורה. כמעט מחציתן קשורות בכישורים בינאישיים, כולל קשרים קרובים עם חברים למקצוע, דיונים עם תלמידים, לב טוב, להיות נאהב, לאהוב את אלוקים ואת ברואיו, לשפוט את הזולת לכף זכות ולהעמידו על האמת.

לימוד התורה הוא יותר מסתם רכישת ידע או השגת מידע. הוא מעניק לנו כלים אמיתיים מן החיים הנחוצים לנו כדי להיות בני אדם טובים יותר וליצור עולם טוב יותר.