משל למלך בשר ודם – פתח הצדיק הקדוש רבי לוי יצחק את משלו כהכנה לתקיעת שופר בעיר ברדיצ'ב – שיצא עם עבדיו לציד ביער. רכב המלך על סוסו כשהוא דולק אחרי בעל חיים כלשהו ואט-אט התרחק מפמלייתו.

לפתע השמיים התכסו בעבים ומטר עז החל לרדת על הארץ, גשם זלעפות עד שכמעט אין ראות. המלך מצא את עצמו לבדו, רק הוא והסוס באמצע היער.

הוא החל לקרוא בקול גדול לעזרה, אך לשווא. פחד זחל אל ליבו. בין דרי היער יש חיות טרף על ארבע רגליים וגם על שתיים. אילו ייפול בידי שודדים וליסטים רע ומר יהיה גורלו.

הוסיף המלך לתעות ביער הסבוך, הגשם לא חדל, והאדמה נעשתה בוצית יותר ויותר. הלילה ירד. חושך השתרר על היער. אבל אז גילה המלך נקודת אור במרחק. בקתה באמצע היער!

המלך מיהר לשם ונקש על הדלת. זו נפתחה בידי יערן, שקיבל את האורח בשמחה גלויה ואמר: ברוכים הבאים בצל קורתי, בוא והתחמם מול האח. הוא הגיש למלך בגדים יבשים ונתן לו ארוחה חמה.

כאשר התחוור ליערן מיהו אורחו הנכבד, התרגש מאוד ולא מצא מילים להודות על הזכות לארח בביתו הקטן והעלוב את מלכו הרם והאהוב. גם המלך נרגש לגלות את אהבתו הכנה של האזרח הקטן למלך.

המלך, שכל כך התרגש מנאמנותו הטהורה של היערן, החליט לקחתו לארמון ולעשותו יועצו האישי. "אין נאמן ממך" אמר לו. "רק עליך אוכל לסמוך".

עברו שנים – המשיך רבי לוי יצחק – וקרה מה שקרה, והיועץ שגה ומעד. כבודו של המלך נפגע. עתה הואשם בחמורה שבעבירות – מרידה במלכות.

טרם נלקח אל הגרדום הציעו ליועץ לבקש משאלה אחרונה.

היועץ השיב: "אבקש, שאובל אל הגרדום בבגדים שלבשתי באותו יום חורפי ביער לפני שנים רבות, וגם המלך יבוא לבוש בבגדים הפשוטים שנתתי לו, כשנקלע לביתי באמצע הסערה".

כך היה. יצא המלך מהיכלו לבוש בבגדים הפשוטים, והיועץ הולבש במעיל היערן שלו. ואז נפגשו מבטיהם. המלך הביט ביועץ ואמר: "יֵצא היערן היועץ הנאמן לי מכל – לחיים ולשלום!".

ולנמשל.

כאשר הופיע ה' וביקש לתת את התורה – מספרים חז"ל – סירבו כל האומות לקבלהּ עד שישראל עם קרובו ענו ואמרו 'נעשה ונשמע'. בהסכמה זו הם 'גאלו', כביכול, את התורה ואת הקב"ה ב'יער' של העולם. למרגלות הר סיני, תקע ה' בשופר קול הולך וחזק.

ובהגיע יום הדין, אנו תוקעים בשופר ומזכירים למלך את השופר של הר סיני. אין נאמנים מאיתנו למלך מלכי המלכים.

*

עם הזמן הנאמנות נשחקת, קול השופר כבר אינו מהדהד באוזנינו. אנו מוצאים את עצמנו ב'בגדים' אחרים, זרים.

פעם בשנה אנחנו נזכרים במהות הקשר בינינו לבין הקדוש־ברוך־הוא. אנו מבקשים מהמלך להופיע באותה צורה שבה התגלה במתן תורה, בבגדי 'נעשה ונשמע' שהענקנו לו, וגם אנו מקבלים עול מלכות שמים, לשחזר את רגע הברית שקשר אותנו.

יש כאן מסר כפול. הראשון הוא שהקב"ה כביכול 'חייב' לעם ישראל, על כך שניאותו לקבל את התורה ו'להציל' את החזון של הקב"ה, ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

והמסר השני הוא, שהחטאים והמרדנות של כל השנה נובעים אולי מהרגל, מגסות הלב, אך אלו עטיפות זניחות בלבד, בגד שמתחלף.

ביום הדין אנו משמיעים את קול השופר, קול טבעי וגולמי, שלא עבר שום מניפולציה והתייפות. זה קול הלב האמיתי, שמעיד על הנאמנות הפנימית שלנו לבורא.

בעומדנו להפיל את תחינתנו לפני אבינו שבשמיים בבית־הכנסת, נביט סביב ונראה את היהודים סביבנו הלבושים ב'לבושי היער'. אלה מדים של מסירות נפש, של מלחמה למען יהודים אחים ולמען יהדותם, הן במובן הכללי של חיילי צה"ל היקרים, הן במובן הפרטי, כחלק מרוח התשובה האדירה העוברת על הארץ.

אנא, ה', זכור את הלבושים האמיתיים, לבושי היער, ותקע בשופר גדול לחרותנו.