"ובנו בחרת מכל העמים" (מתוך סידור התפילה). היהודים נקראים "העם הנבחר". יהודים רבים שואלים בעצמם, "לשם מה נבחרנו? בשביל איזו משימה?"

התשובה לשאלה זו טמונה בקטע התנ"כי שבו אלוקים פונה אל משה ממש לפני ההתגלות בהר סיני ואומר לו: "... כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט, ג-ו).

במלים אלה מקופלת הסיבה שבגללה "בחר" אלוקים את היהודים, כלומר – הוא בחר בהם כדי שיהיו "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

בהקשר זה, המונח 'כוהנים' לא מתייחס לכוהנים צאצאי אהרון הכוהן הגדול, שכן לא יתכן כי כל בני ישראל הם כוהנים במובן הזה. אלא הכוונה כאן היא ל"תפקיד הכהונה".

תפקידו של הכוהן הוא "להביא" את אלוקים לעם, ולרומם את העם כך שיגיעו קרוב יותר לאלוקים. תכליתם של היהודים היא לקרב את אלוקים לעולם ואת העולם – לאלוקים.

בקשר שלנו עם העולם החיצון, כל אחד ואחת מאתנו – איש או אישה – צריכים למלא תפקידי כהונה. הצבת "ממלכת כוהנים" ו"עם קדוש" זה בצד זה מצביעה על כך שבכך שנהיה קדושים ומסורים לתורה ולמצוות בחיינו האישיים, אנו יכולים להצליח להוות גם שליחים לעולם החיצון. השפעתנו על העולם החיצון קשורה באופן פנימי ועמוק למסירותנו לתורה ולמצוות.

הנביא ישעיהו כינה את תפקיד הכהונה הזה בשם "אור לגויים".

בכל אשר יימצאו היהודים, בתפוצות או בארץ ישראל, ואפילו יהודי השוכן בודד בפינה נידחת כלשהי על כדור הארץ, מוטל על כל יהודי ועל כל קהילה יהודית לזכור שהם חלק מכל העם היהודי ונציגים שלו, ולכן מוטלת גם עליהם המשימה הזאת. אפילו כאשר יהודים נמצאים בגלות, הרי רק הגוף היהודי נמצא בגלות, ואילו הנשמה היהודית לעולם לא בגלות והיא חופשייה מכל שעבוד חיצוני. כתוצאה מכך, כשהיהודים שוהים בגלות אסור להם להתעלם ממשימתם ואף לא למעט בערכן של יכולותיהם מוגבלים ככל שיהיו אמצעיהם החומריים.

היקף החובה המוטלת על כל אדם נמצא ביחס ישיר למעמדו בחיים. החובה גדולה וכבדה יותר במקרה של אדם שממלא תפקיד בולט שמעניק לו אפשרות להשפיע על אחרים, ובמיוחד על הנוער. אנשים כאלה צריכים להעריך במלואה את הפריווילגיה שנפלה בחלקם ואת האחריות שהטילה עליהם ההשגחה העליונה, להפיץ את אור התורה וללחום בחשיכה בכל מקום ובכל צורה שבהן היא עשויה להופיע.

אל לאיש מאתנו לחשוב, "מי אני ומה אני שיהיו לי כוחות כה גדולים?" שכן ראינו כבר – לצערנו – איזו עוצמה הרסנית כבירה יכולה להיות לכמות חומר קטנה דרך שחרור של אנרגיה אטומית. אם עוצמת הרס רבה כל כך חבויה בכמות חומר קטנה כל כך – בהכחשת תכליתה ומטרתה של הבריאה – על אחת כמה שרבה וגדולה היא האחריות ועצום הוא הכוח היוצר הניתן בידי כל אדם כדי שיפעל בהרמוניה עם התכלית האלוקית. במקרה הזה, לאדם ניתנות יכולות מיוחדות והזדמנויות ייחודיות על ידי ההשגחה העליונה כדי שישיגו את המטרה שלשמה הם נבראו, והיא הגשמתו של עולם שבו "ידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו; ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

לא בכוח אלא ברוח

בני ישראל קיבלו את ההנחיה "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות". בני ישראל והקהילה היהודית (ואפילו היהודי היחיד) קיבלו יכולות אלוקיות מיוחדות על-מנת שיוכלו למלא את משימתם בצורה הטובה והמלאה ביותר. שכן כאשר מדובר ביהודים, הרי יכולותיהם הפיזיות קשורות ליכולותיהם הרוחניות העצומות לאין שיעור.

דוגמא היסטורית לכך ניתן למצוא בתקופת המלך שלמה, כאשר בני עם היהודי בלטו בין עמי העולם במעלותיהם ובכך שהשיגו את מידת השלמות הגבוהה ביותר בין כולם. חכמינו ז"ל, בהתייחסם למצב הזה, מתארים אותו כמצב שהוא "כמו הירח במלואו", שכן ידוע היטב כי העם היהודי דומה לירח וקשור לירח, ואף סופר את זמניו (את חודשי השנה) לפי הירח. אחד ההסברים לכך הוא שבדיוק כפי שהירח עובר שינויים תקופתיים ומחזוריים בהופעתו בהתאם לעמדתו ביחס לשמש, אשר את אורה הוא מחזיר, כך אף העם היהודי עובר שינויים בהתאם למידה שבה הוא מחזיר את אורו של אלוקים, שעליו כתוב "שמש ומגן ה' אלוקים". שלמות זו בתקופת המלך שלמה (על אף העובדה שאפילו אז, היהודים היו מבחינה מספרית העם הקטן ביותר מכל העמים) התבטאה בצורה ברורה מאוד ביחסים שבין העם היהודי לבין עמי העולם האחרים. המוניטין שיצאו לחוכמתו של המלך שלמה עוררו כמיהה חזקה בין מלכים ומנהיגים לבוא ולראות את התנהגותו של העם הזה וללמוד מחוכמתו הרבה – מן החוכמה שהוא התפלל בעבורה ואשר אותה קיבל מאת האלוקים והחדורה באיכותו הרוחנית של אלוקים.

וכאשר הם באו הם אף ראו כיצד תחת מנהיגותו חי לו עם שאפילו בחייו החומריים, "בביטחון, איש תחת גפנו ותחת תאנתו", בארץ שבה "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". וזה מה שהשכין שלום בין היהודים לבין כל העמים שסביבם.

באופן זה הראו באופן ברור שכאשר יהודים חיים לפי התורה מושג שלום אמיתי, והם משמשים כאור לגויים – "הגויים ילכו לאורך" – אור התורה והמצוות.

משימתו של היהודי ושל הקהילה היהודית אינה מוגבלת לזמן שבו הם נמצאים במצב של "ירח מלא", אלא תופסת גם כאשר הם שרויים בגלות, "נפוצים ופזורים בין הגויים".

שכן, אפילו אז הם עם אחד, שחוקיו שונים מחוקי שאר העמים, עובדה שכל שאר עמי העולם יודעים אותה ומכירים בה.