היהדות מלמדת כי הקב"ה הוא מלך העולם וכוחו האין סופי אינו מוגבל במקום או בזמן. יתר על כן, ה' הוא מקור הטוב ורצונו שחיי כל בני האדם יהיו מושתתים על צדק ומוסר ושבני העם היהודי ינהגו לפי דרך התורה ומצוותיה.

מדוע, אם כן, חיים שכאלה כרוכים בקשיים מרובים, עד כי לעיתים נדמה שהם מובילים לדרך ללא מוצא?

שאלה זו אינה אופינית רק לספקנים שבינינו, אלא אף לאלה המאמינים בהשגחה אלוקית על עולמנו. למעשה, ככל שהאמונה בחסדו של ה' גדולה יותר, כך גדל גם הקושי למצוא תירוץ שיניח את הדעת.

הבה נחשוב לרגע:

האם על האדם לחתור לחיים של הנאה מירבית בהשקעה מזערית או אולי מוטב להעדיף חיי עמל ויזע, אך חיים שמניבים הישגים רבים?

מובן שדיון זה אינו דיון מופשט: התשובה לשאלות הנ"ל מגדירות את האופי המסוים שכל אחד בוחר להשתית עליו את חייו וכיצד הוא ינהג בכל הקשור לו או לסביבתו, אף בנושאים שאינם קשורים אליו ישירות ועל אחת כמה וכמה בכאלה שכן.

אחד מיסודות עיקרי אמונתנו דוגל בהנחה שה', השליט על כל העולם והאדם שהוא עולם קטן, בכללו, הוא עצם הטוב ו"טבע הטוב להיטיב".

במבט ראשון נראה ששיא השלימות מתבטא במצב שבו מושג התענוג (האמיתי) הגדול ביותר ללא מאמץ או קושי, שהרי אז מתגלה בעליל כי אכן "טבע הטוב להיטיב".

ברם התורה שהיא "תורה אור" הוא אור האמת, מודיעה כי "אדם לעמל יולד". גם לפני שחטא, הופקד האדם הראשון על גן עדן "לעבדה ולשמרה"; רק לאחר מכן ה' מצווה אותו, "מכל עץ הגן אכול תאכל".

לבטח הבורא יכול היה לברוא עולם בו ערכים של מוסר ויושר שולטים ברמה, בעוד הדרך להשגתם ע"י האדם כרוכה במאמץ קל, אם בכלל. אך ה' בחר בהנהגה אחרת, שסיבתה כתובה בתורה עצמה.

ה' חפץ עבור האדם את הטוב שבטוב, אלא שמטבעו של כל יצור אנוש להרגיש סיפוק מלא רק אם הוא שותף פעיל בדבר, טורח עבורו ומתגבר על כל הקשיים בדרך להשגתו. לו היה הוא זוכה בו כדבר מובן מאליו, לבטח הייתה הרגשתו כאילו הוא קבל מתנת חינם, לחם בושת. משום כך הטוב הצרוף מגיע לאדם בעמל ויזע וככל שהוא טרח עליו יותר , כך תהיה גם ההנאה גדולה יותר בהשגתו.

כל בר דעת מבין שאם משמים מנתבים את דרכו, אזי עליו לצעוד בה בלי להתחשב בכל אבני הנגף הפזורים לאורך המסלול. אדרבה, לגביו אותן אבנים משמשות תמריץ ואתגר, להמשיך הלאה ביתר שאת ולנצל למען מטרה זו את כל כוחותיו עד תום.

ולא עוד אלא שמטבעו, גודל הסיפוק הוא ביחס ישר למאמץ שהושקע, ולפי הצער, כך גם השכר.

כן, אתה יכול

מובן מאליו, שהבורא שמכיר את עולמו ואת כל אשר עליו, לא יצוה דבר שאין האדם המצווה יכול לעמוד בו. מכאן שלכל יהודי ניתנו מראש כוחות להתמודד עם אותן מטלות שמיוחדות רק לו, יהיו הנסיבות שגרמו להן כאשר יהיו.

מאחר שאחדים מאתנו כבר נולדו עם כוחות מיוחדים, בעוד שאחרים מזלם לא שפר באותה מידה, לכן הניסיונות שכל אחד מאתנו עובר, מותאמים בדיוק ליכולותיו האישיות. על כך כבר אמרו חכמינו, כי הקב"ה אינו נוהג עם בריותיו בשרירות לב. אדרבה, בשעה שאדם נתקל בניסיון קשה, סימן שיש בו כוח לגבור עליו. אין דבר העומד בפני הרצון ובסופו של דבר הכל תלוי באדם עצמו.

עמלק

כשיצאו בני ישראל ממצרים ביד רמה, נדמה היה כי אותה יד אלוקית שחוללה להם ניסים ונפלאות עד כה, ממשיכה לגונן עליהם מפני כל צרה שלא תבוא. אולם היו אלה העמלקים שבעזות מצח רבה העזו להילחם בהם מלחמת חורמה, מלחמה אותה אנו מצווים לזכור לרעה כדי למחותם מעל פני האדמה.

במובן הרחב יותר, המושג "עמלק", בגימטריה "ספק", מסמל את כל המכשולים והמניעות שניצבים בפני היהודי מידי יום ביומו, בדרכו לקיים את התורה ולשמור מצוותיה בהתלהבות ושמחה. טיבו של ספק לכרסם כל חלקה טובה, עד כדי מצב של הרמת ידיים. בפנימיות, עמלק מייצג תכונות של אדישות, חוסר מעש ודכדוך נפשי. הציווי לזכור ולא לשכוח את עמלק הוא תמידי: בכל דור, בכל מקום וזמן, כל יהודי צריך לעמוד מולו איתן ברוחו, מבלי להיכנע.

לכולנו ניתנו כוחות להתגבר על אותו אויב, עמלק.עלינו להראות לעצמנו ולאחרים סביבנו, כי שום גורם לא יצליח להרתיע אותנו ולקרר את התלהבותנו מקיום רצון ה'. ברגע שיהודי מכיר בכך שכל קושי שעומד בפניו, הוא בעצם ניסיון אמונה בה' אחד, ודאי שהוא עתיד לגלות כי אין דבר שיכול להתחרות בכוחות שניתנו לנשמתו, לו הוא יחליט בתוקף להתמודד מולו. יתרה מזו, לו זו בלבד שאותם מכשולים כבר לא יעמדו בדרכו, אלא שהם עצמם יסייעו בעדו להתעלות אף מעבר למצבו הקודם, ע"י גילוי כוחותיו הפנימיים שהיו רדומים עד עתה.

כי הם חיינו

תובנה זו מובילה להסתכלות עמוקה יותר:

מי שעושה רצון ה' ומנהיג את חייו בדרך התורה ומצוותיה כאילו הוא פורע חוב, או זה שמצפה להרגשת סיפוק בדרכו מתרומתו לאנושות, רחוק עדיין משלימות. כל עוד יהודי בוחר בדרך התורה מתוך מניעים אישיים, טובים ומועילים עד כמה שיהיו, מכל מקום עבודתו לוקה בחסר. שלימות העבודה תהיה מושגת רק אם היא באה ממקום פנימי וחודרת עד עצם מהותו, באופן שהיא הופכת חלק בלתי נפרד ממנו גם בחיי השגרה.

זו המשמעות הפנימית של מילות תפילת היום יום, "כי הם (התורה והמצוות) חיינו" – כשם

שהאדם וחייו הם מהות אחת, אדם חי, כך התורה, המצוות והיהודי הם דבר אחד. הזדהות אמיתית שכזו אינה מושגת בקלות: על היהודי לעמול ולהתייגע כדי להגיע אליה, אף במחיר סיכון חייו, שהרי אחרי הכל, רק אם הדבר הוא חלק בלתי נפרד ממנו ונוגע לעצם נשמתו, הוא יהיה מוכן לוותר על הכל למענו ואפילו עד כדי מסירת נפשו.

עיקר המטרה בגלות

לאור הנאמר לעיל, יקל עלינו להבין את משמעותה האמיתי של הגלות שהיא מקור רוב , אם לא כל המכשלות העומדות כאבני נגף בדרכו של כל יהודי לשמירת התורה ומצוותיה.

בראש ובראשונה, הגלות באה כעונש וכתיקון על עזיבת דרך ה' בעבר, כפי שמתבטא בתפילתנו, "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אלא שכיוון שהתורה היא תורת חסד, ברור שגם העונש מעיקרו נובע מחסד.

הקב"ה מינה קבוצת אנשים, העם היהודי, למטרה קשה ומאתגרת – להפיץ באמצעות התורה והמצוות בכל פינה ופינה על פני כדור הארץ את האמונה באחדות ה'. אין עוד עם אחר שהסכים או שהיה מסוגל לבצע שליחות זו, אשר שכרה הוא בהגשמתה, כמו שאמרו חז"ל, "שכר מצוה, מצוה". כלומר המטרה העיקרית בגלות קשורה ליעודנו להביא את כל יושבי תבל להכרה בה' אחד.

קול קורא לדורנו

לאורך כל הדרך, היו אלה אנשים או קבוצות אנשים מורמים מעם, נחושים בדעתם וערים לאחריותם להוביל את כל העם להשגת יעד זה. אלה התמסרו בכל מאודם לצורך לחזק ולהפיץ את התורה והמצוות בכל שדרות העם.

הצורך לפרסם יהדות וללמד את הלכותיה ליהודים רבים ככל האפשר, מבלי לחכות שבמוקדם או במאוחר הם עשויים להתעורר בעצמם, קיבל משנה תוקף בדורות האחרונים. הדרך היעילה ביותר היא כמובן דרך מתן חינוך תורני אמיתי לקטנים, בגילם או בידיעתם.

מייסדי החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט, הם שהחלו להתוות את הדרך הנכונה, במסירות ובדביקות מוחלטת במטרה. בתחילת דרכו, עוד קודם שהתגלה ברבים, שימש הבעל שם טוב כמלמד תינוקות של בית רבן. גם רבי שניאור זלמן האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, שהיה תלמיד תלמידו של הבעל שם טוב, החל את עבודתו בקודש בייסוד שלושת ה "חדרים" (מוסדות לחינוך גבוה) הידועים. כל מנהיגי חב"ד אחריו, אף הם בצעדיהם הראשונים הקימו מרכזי לימוד תורניים.

אותן דמויות מופת שימשו דוגמה אישית לדביקות במטרה ולעמידה בניסיונות, חרף הקשיים והמכשולים הרבים שניצבו בדרכם. הם שהצליחו להוכיח את אחד מעיקרי אמונתנו, לפיו הקב"ה עוזר לכל יהודי באשר הוא, כפי שנאמר, "הבא להטהר, מסייעין אותו" (מלמעלה).

ניסיון הכלל מוכיח שכאשר קיים רצון עז והחלטה מוצקה, במהרה גם מסתבר כי כל הקושי הוא פרי הדמיון בלבד ואף אם הוא אמיתי, ניתן להתגבר עליו. כל מעשה טוב, מצטבר ומביא לעוד מעשה טוב, כפי שאמרו רז"ל, "מצוה גוררת מצוה". אם לרע יש כוח להתרבות, כל שכן לטוב ואף ביתר שאת. כל עוד יש מי שינחה את הדרך באור האמת, רבים שלעת עתה עומדים מן הצד ייאותו בשמחה להצטרף למעגל.

בימינו, צו השעה הוא לפרסם בראש כל חוצות את דרך התורה והמצוות, בעיקר ע"י חינוך הנוער, עד שיתקיים היעוד, "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם", "ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".