סיפור נס פורים המופיע ב"מגילת אסתר", ממחיש בבהירות את שורש ה"בעיה היהודית".
באותו זמן, היהודים שגלו מעל ארץ הקדש, התפזרו בכל 127 מדינות העולם. לבטח הם היו שונים זה מזה, בלבושם, בלשונם ובמנהגיהם, לפי מקומם, ממש כשם שבימינו, יהודים מתפוצות שונות, נבדלים זה מזה. אף כי היו כאלה שדאגו להסתיר את יהדותם, היה זה המן הרשע, צורר היהודים, שעמד על המכנה המשותף המהותי ביניהם, "דתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג'" ח'), שבגינו הפכו הם, ברצונם או שלא ברצונם, לעם אחד.
ברשעותו כי רבה, החליט המן להשמיד את כל היהודים, "מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". אם כי באותם זמנים היו אלה מקרב העם שהיו קשורים לתורה ומצוותיה ולעומתם אלה שהתרחקו מהדת או רצו להיטמע בדתות אחרות, כולם כאחד נכללו באותה גזירה על ה"עם המפורד".
בכל דור ודור קם עלינו רשע כהמן המבקש להשמידנו מעל פני האדמה. אעפ"כ, עם ישראל חי וקיים לנצח. מהו, אם כן, סוד קיומו?
התיאור הבא נותן מענה לשאלה: כשמדען מן השורה רוצה למצוא מהם החוקים ששולטים בתופעה מסוימת, או לגלות מהן התכונות המיוחדות שמגדירות יסוד כלשהו בטבע, עליו לערוך סדרת ניסויים בתנאים שונים ככל האפשר, כדי לגלות את החוקים או התכונות שאינם משתנים בשום מצב. חוקי הטבע אינם נקבעים בעקבות מספר מצומצם של ניסויים או מכאלה שנעשו בתנאים די דומים. בסופו של דבר, התוצאות הקובעות מה העיקר, מה משני ומה חסר חשיבות, תלויות בדרך שהובילה אליהן.
את אותו עיקרון נוכל ליישם גם בנושא שלפנינו. תחילת התהוותו של עמנו, מהעתיקים שבעמים, הוא בהתגלות האלוקית על הר סיני לפני כ-3300 שנה. משך כל אותן אלפי שנים, העם היהודי שהיה פזור על כל מפת העולם, חי בתנאים שונים מקצה לקצה. בניסיוננו לאתר את הגורם והבסיס לקיומנו כעם, מן הסתם נגיע למסקנה חד משמעית, שאין מדובר לא על תכונות נפשיות או גופניות מיוחדות, לא על שפה או מנהגים (במובן הרחב) ואף לא על טוהר הגזע (שהרי היו עיתים בתחילת תולדות עמנו, משך תקופת הביניים ואפילו בדורות האחרונים, שעמים ושבטים אחרים התגיירו והצטרפו לעם ישראל).
החוליה היחידה שמחברת בינינו, העם המפוזר ומפורד בין העמים, היא התורה והמצוות והחיים לאורן, חיים שאינם נתונים לשינויי מקום או זמן. המסקנה ברורה וחד משמעית: התורה ומצוותיה, הם ששמרו עלינו כעם, מול אין ספור הניסיונות הקשים להביא עלינו כליה, הן בגוף והן ברוח.
מפורים נלמד לקח שגילו כגיל האנושות, לקח שלדאבוננו הוכח פעם נוספת בדור האחרון: טמיעה בקרב עמים אחרים, אפילו לאורך דורות רבים, אינה ערובה לביטחון מפני אותם המנים והיטלרים. יהודי לעולם לא יוכל להתנתק מיהדותו.
אדרבה, כל עצם קיומנו והישרדותנו תלוי בהגדרה, "דתיהם שונות מכל עם".
פורים נועד להזכירנו כי הכוח שבנו ככלל ושל כל יהודי ויהודיה בפרט, נעוץ בשמירה מדוקדקת על המורשת הרוחנית, שהיא הסוד לחיים של משמעות, לחיים של עושר ובריאות. עלינו לדאוג שכל שאר הפרטים הקשורים לחיי הרוח וחיי השעה, לא רק שלא יפריעו לעצם קיומנו, אלא אף יסייעו להם בדרך אל האושר האמיתי.
טמיעה בין שאר העמים אינה פתרון
בגוף האדם, ישנם תהליכים שמשותפים לכל האיברים ואלה שנועדו לאיברים מסוימים בלבד. כשמדובר על איבר אחד, הרי שעליו להתאמץ במיוחד למלא את תפקידו, בשעה שכשמעורבים כל האיברים, הנטל מתחלק ביתר קלות בין כולם.
מה יקרה אם איבר מסוים מוותר על יחודיותו ועל תפקידו המיוחד ומחליט להשקיע את כל כוחו בתהליכים המשותפים בלבד?
לכאורה נדמה שאיבר זה ייצא נשכר, באשר הוא חוסך לעצמו עמל רב, נוסף ליכולתו להגדיל את חלקו במילוי התפקידים המשותפים לכל האיברים. אעפ"כ, מובן מאליו שהתוצאות יהיו הרות אסון, לאיבר עצמו כמו לגוף כולו. במצב זה, אותו איבר יאבד את זהותו ומהותו, שמתבטאים ביכולותיו לבצע את התפקידים המסוימים שנועדו רק לו. מעל הכל, אי תפקודו ברמה הפרטית, יגרום מידית לרפיונו ולהיותו בלתי נחוץ בתוך מערכת הגוף הכללית. באשר לגוף עצמו, אי פעילות האיבר ובהמשך אף איבודו, עלול להזיק לו ואף להביאו למצב סכנה, אם אותו איבר היה חיוני לקיום כל הגוף!
השוואה זו מקבילה למצב היחיד בחברה, המיעוט בתוך מדינה או למעמד עם אחד בין קהילת העמים. בייחוד נכונה ההשוואה בנושא שלפנינו, הן ברמה הלאומית כעם והן ברמה האישית של כל יהודי כפרט.
לאורך כל הדורות, היהודים כעם תמיד היו "המעט מכל העמים", מיעוט קטן בקרב שאר האומות וכיחידים הם תמיד בלטו ביהדותם. לדאבוננו גם בקרב אחינו בני ישראל, ישנם מקומות שמספרם של אלה שחיים בדרך התורה והמצוות בחיי היום יום, הוא מזערי לעומת אלה שלא.
מהו תפקידו המיוחד של עמנו ככלל ושל כל יהודי כפרט?
אין ספק שקל יותר להצביע על תפקידו המיוחד של כל אחד מאיברי הגוף, מאשר על תפקידו של עם בתוך קהילת העמים. לא כן הדבר, באשר לעם היהודי שאין שני לו בהיסטוריה הארוכה, טעונת המאורעות הרב גוניים שהוא נושא על שכמו. לאחר תהליך זיהוי פשוט אך מוסמך של הגורמים שהיו חיוניים להמשך קיומו, תתקבל תמונה ברורה על אופיו ותפקידו המאד ייחודי.
סקירה קצרה ואובייקטיבית על תולדות העם הנבחר, תגלה על אתר שלא העושר הגשמי ואף לא החוזק הגופני, הם שעמדו לנו. גם בתקופות של שגשוג ושפע כלכלי, כמו בזמן שלמה המלך, העם היהודי על כל אוצרותיו נחשב חסר ערך ביחס למעצמות העולם האחרות, בדוגמת מצרים, סוריה או בבל. גם לא מולדת או מדינה, הם ששמרו עלינו, שהרי ברוב רובו של הזמן, היהודים היו חסרי עצמאות ובית לאומי וחיו בגולה בין עמים אחרים. כמו כן ברור שלא הייתה זו השפה העברית ששמרה עליהם: גם בתקופת התנ"ך, החלה הארמית להחליף את שפת הקודש, עד שהפכה רשמית לשפה המדוברת. ואמנם חלק מהכתובים ורוב התלמוד הבבלי, הזהר ועוד, נכתבו בארמית. בדורו של רבי סעדיה והרמב"ם, רוב היהודים דברו בערבית ומאוחר יותר הייתה זו שפת האידיש ושפות זרות אחרות שהחליפו את שפת הקודש. גם לא הייתה זו כל תרבות חילונית משותפת שהחזיקה את העם, כיוון שתרבויות כאלה הוחלפו מתקופה לתקופה חודשים לבקרים.
הגורם המשותף היחיד ששימר את היהודים לאורך כל השנים, בכל מקום ובכל מצב, הוא התורה והמצוות, עליהם הם שמרו בדביקות רבה יום יום.
אמנם מפעם לפעם צצו קבוצות כאלה ואחרות, שניסו להתנתק מהיהדות האמיתית, כמו עובדי האלילים בזמן בית המקדש הראשון, המתייונים בזמן הבית השני, הקראים וכו', אלא שכל אלה עקרו עצמם מאדמתם והחלו לרדוף ולצרור את היהודים בכל פזוריהם, בכל עוז רוחם.
כל מי שמתבונן בכובד ראש ובשקול דעת, אינו יכול להימנע מהמסקנה החד משמעית: התורה ומצוותיה, הם הייעוד הבלעדי של עמנו, הן לכל יהודי בנפרד והן לעם היהודי בתוך כלל האנושות.
על רקע זה ברור שהרצון להידמות לשאר העמים, לא רק שאינו תורם לשלימות העם, אלא אדרבה, הוא מסכן את עצם קיומו. ניסיון זה למצוא חן בעיניהם, רק מגביר את ההתנגדות והשנאה כלפינו מצד שאר האומות. על אותו משקל, מי שמחפש להתחבב על אלה שאינם שומרי מצוות, ע"י ויתורים ופשרות בנושא התורה והמצוות, לו זו בלבד שבסופו של דבר, הוא כורת את הענף עליו הוא וכל אחיו יושבים – שהרי ככלות הכל, התורה היא חיינו – אלא למעשה הוא בועט בעצמו. התנהגות כה נפסדת, סופה לגרור אחריה רגשות בוז ולעג מהצד השני. פשרה קטנה מובילה לפשרה גדולה וחוסר הכרה במחויבות לבורא, מביאה לחוסר הכרה במחויבות לזולת ורק השמים הם הגבול.
המסקנה שאינה משתמעת לשתי פנים היא: סוד קיומנו ונצחיותנו טמון בלימוד התורה ושמירה על מצוותיה. אל לנו להשלות את עצמנו שהדרך הקצרה, היא הדרך שטובה לנו או להתפתות לקבל הנאות טובה בנות חלוף.
הישרדות העם היהודי היא על תנאי שהוא "עם לבדד ישכון" (במדבר כ"ג: ט'): כל יהודי ויהודי, גברים, נשים וטף, מאמינים בה' אחד, היה, הווה ויהיה ואין שני לו. אל לאף אחד לפרש את היותנו "נבדלים" במחשבות ובמעשים כחולשה אלא כעוצמה. רק כך יעלה בידנו למלא את המשימה האלוקית להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", עם סגולה לכל העמים.
הבן החמישי
חג הפסח סובב סביב הנושא המרכזי, "כי ישאלך בנך" ועיקר מצות הערב היא , "והגדת לבנך".
רבות הדרכים כיצד לשאול את השאלות ובאיזה אופן לתת עליהן מענה לכל אחד מארבעת הבנים, ה"חכם", ה"רשע", ה"תם" ו"זה שאינו יודע לשאול".
אף כי תגובת כל אחד מהם בנוגע לסדר הפסח היא שונה, דבר אחד משותף לכולם. גם הבן שנקרא "רשע" נמצא באותו מעמד באופן פעיל ומגלה עניין בקשר לכל התכונה היהודית סביבו, אם כי בדרך של התרסה. לכן התנהגותו מעוררת תקווה שבבוא היום הוא יתפכח – שכל הילדים סביב אותו שולחן ינהיגו את חייהם בדרך התורה והמצוות.
לצערנו, בדורנו, דור נבוך בו חושך ואור משמשים בערבוביה, קיים בן נוסף שאינו נמנה בין שאר המסובים בסדר, זה שמגלה אדישות כלפי כל מה שמריח יהדות ומצוות, מנהגים והלכות, שסדר פסח, יציאת מצרים וההתגלות על הר סיני נעלמים ממנו לגמרי.
בן זה מהווה עבורנו אתגר ראשון במעלה, עליו עלינו לתת את הדעת זמן רב לפני פסח. אחרי הכל, בל נזניח אף ילד יהודי באשר הוא: יש להשקיע כל מאמץ להציל את אותו ילד "אבוד" ולהביאו אל שולחן הסדר. אם רק נחליט בכל תוקף, מתוך רחמנות ואחריות, סופנו להצליח.
כדי לתקן מצב בלתי רצוי, יש להכות בשורש הבעיה. כן גם בנושא שלפנינו: האמת המצערת מוכיחה כי האשמה לדור "אבוד" זה מוטלת על כתפי ההורים. בארה"ב, לדוגמה, המהגרים מהדור הקודם, שעברו חבלי קליטה וניסיונות קשים בארץ החדשה, הובלו שולל אחר מדיניות לפיה כמיעוט מהגרים בארץ זרה, עליהם לזנוח את יהדותם, דרך אבותם ולהיטמע בין שאר האנשים כדי להבטיח את עתידם. כדי לחפות על נכונותם לעזוב את הדת ולהצדיק את דרכם, טענו המהגרים באזני ילדיהם כי התורה והמצוות אינם מתאימות למקום החדש. על כל צעד ושעל הם מצאו בהן חיסרון, בעוד הסביבה הלא יהודית נראתה מושכת וטובה.
כך קיוו הורים אלה להבטיח את עתיד ילדיהם בסביבה החדשה. אולם איזה טעם יש בחיים, שלמענם מוכנים למכור את כל הקדוש והטהור עבור כסף וזהב, שלמענם מוכנים להקריב את הנשמה לטובת הנאות הגוף הנפסדות?
בנוסף לכך, בריחתם מהיהדות ב"דרך לחרות", הפכה במהרה "דרך לעבדות": בניסיונם לחקות את הסביבה הלא יהודית מתוך רגשי נחיתות ורצון להתקבל ולהתחבב עליהם, נעלמה מהם המציאות האמיתית. אותה חברה הלא יהודית, שאת אהדתה הם כה ניסו להשיג, תוך זמן קצר הפכה אותם ללעג ולקלס, לנושא לשיחה ולהלצה בכל התקשורת האפשרית.
אותה גישה שגויה לבעיית המיעוטים, שמנסים להבטיח את קיומם ע"י טמיעתם בקרב החברה המקומית (טמיעה שתוצאותיה הרות אסון וכמוה כהתאבדות ממש או במקרה הטוב התחלשות), פגעה לא רק ביחידים, אלא גם בקבוצות שלימות. כך קמו בתוך היהדות זרמים שונים ומשונים, בצורה גלויה או נסתרת, אשר שמו להם מטרה לערער את יסודות התורה הקדושה, שבזכותה נשאר עמנו עם אחד ומיוחד מכל העמים. אותן קבוצות חרתו על דגלם את הסיסמה, "נהיה כגויים, כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן" (יחזקאל כ': ל"ב).
מהר מאד התגלתה מגמה זו כבכייה לדורות: מאות ואלפי יהודים נותקו ממקור מחצבתם, מאחיהם היהודים ומאמונתם. העדר רוחניות ותוכן אמיתי לחיים, הצמיח דור שאינו משתייך בצורה כלשהי ל"ארבעת הבנים" שבהגדה, אף לא לבן ה"רשע".
כיום, יהודים רבים הם בני הדור השני או השלישי לאותם מהגרים ומבחינת ההלכה נחשבים ל"תינוק שנשבה" (ילד שנחטף מביתו), זה שלא זכה לקבל חינוך יהודי אמיתי. על ידי טמיעה בקרב עמים זרים ונישואי תערובת, סופם של יהודים אלה לאבד את זהותם. אם כן, מה ניתן לעשות?
המעשה הוא העיקר
חג הפסח ויציאת מצרים, בין שאר הדברים, משמשים תזכורת זמנית, לפיה קיום העם וחרותו, אינו מושג ע"י ניסיון להיות עם ככל העמים, אלא אדרבה ע"י דביקות במסורת אבות ובחיים בדרך היהדות.
אבותינו במצרים היו מיעוט דל שחי בתנאים הקשים ביותר. אעפ"כ, כפי שמספרים חכמים, הם שמרו על זהותם ובגאון שמרו על אורחות חייהם, מנהגיהם וייחודם; כך ורק כך הם זכו לחרות, הן בגוף והן ברוח.
צו השעה מחייב כל אחד מאתנו להתגייס למאמץ הכללי לעורר את הצעירים בגילם ואת המבוגרים שנשארו "צעירים" בעומק הבנתם, להכיר בערכי התורה האמיתיים; לא ערכים שמסתפקים ביהדות מתפשרת ושטחית, תהיה צורתה אשר תהיה. היכרות זו תוביל להבנה כי רק יהדות של אמת היא הערובה לנצחיות כל יהודי, בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב.
היהדות שוללת מכל וכל מצב של ייאוש: אין יהודי "אבוד". באמצעות גישה נכונה בדרכי נועם, גם בני הדור הקודם שהתנתקו, יכולים לשוב לאהבת ה' ואהבת התורה. כך נוכל לצרפם לא רק ל"ארבעת הבנים", אלא בבוא הזמן גם לאותם שהם בבחינת "הבן החכם".
כתוב תגובה