נישאתי בגיל די צעיר לאח של חברה טובה שלי ולאיש שעמד להפוך למאור חיי.

בשנים שהובילו לנישואיי קראתי המון עצות לנישואים מושלמים. כמובן, כיוון שהרוב היה בלתי רלוונטי, לא הייתה לכך משמעות רבה עבורי וזה לא ממש חדר פנימה.

מתוך כל שפע הרמזים, העצות, האנקדוטות וסיפורי הסבל, נשארה לי רק פנינת מידע מגוחכת אחת: בני זוג רבים תכופות על כך שמושב האסלה נשאר מורם למעלה.

פרט קטן זה נשאר בזיכרוני כל השנים הללו, אולי בגלל התגובות המפתיעות למה שחשבתי אז שמהווה עניין פעוט וחסר חשיבות.

ואז, תחת החופה, הסכמתי לנישואים הללו.

הייתי די לא בשלה כאשר הושלכתי כך לפתע לתוך הטריטוריה הבלתי נודעת הזו של לחיות עם אדם אחר, לקבל אותו ולאהוב אותו – באופן שלם. ידעתי שזה יהיה קשה, אף שלא היה לי כל מושג עד כמה קשה זה עומד להיות. ידעתי שזה יהיה אתגר תובעני ומתיש, אך כזה שמעניק בסופו של דבר סיפוק רב.

ידעתי שלא יכולתי להבטיח להפוך את צרכיו לצרכיי שלי. הבטחה שכזו היא פרויקט גרנדיוזי מדי לאישה צעירה וקצת אנוכית שאינה בוגרת יותר מנערה. אך הו, רציתי להגיע לשיא זה של אושר בנישואין, לאותה הרגשה נפלאה של לתת הכול לאדם שאותו את אוהבת. ובהחלט לא רציתי להיות אישה שרבה על מושב האסלה.

אז עשיתי החלטה. זו הייתה החלטה קטנה שאפילו לא סיפרתי עליה לבעלי.

בכל פעם שיצאתי מחדר השירותים השארתי את מושב האסלה מורם.

ומעשה מודע קטן זה של שימת צרכיו לפני צרכיי עשה את כל ההבדל.

הרבי אמר שמוטב היה לאדם לו נתן פרוטה או שתיים לצדקה ביום מאשר לתת דולר פעם בחודש. נכון, אולי הסכום שניתן לצדקה הוא זהה, אך דרך כל הפרוטות הללו אתה הופך את עצמך לאדם נותן.

קשה להבין כיצד מעשה פעוט שחוזר על עצמו לעתים תכופות יכול לשנות לחלוטין תכונת אופי קיימת. אבל זה עובד.

ספר התניא אומר, "הרגל הופך לטבע שני", וזה לא מוגבל להתנהגויות שליליות. מנהג חיובי אחד מסוגל להפוך על פיהן שנים של מנהגים שליליים. לאור יש יתרון מהותי על פני החושך, ואפילו בכמויות קטנות הוא מנצח את העלטה. הוספת אור, ויהא זה זעיר כראש סיכה, משנה את הנוף כולו.

החלטתי בדבר מושב האסלה נתנה לי בטחון מסוים. כעת עשיתי משהו מוחשי כדי לשפר את נישואיי. אולי זה נתן לי יותר מדי בטחון, והתחלתי לנסות דבר חדש. היה עליי לדעת שזה לא כל כך פשוט.

אינני יודעת לבשל. כלומר, אינני אחת מאותם אנשים חסרי כישרון שאינם מסוגלים אפילו לבצע את ההוראות הרשומות על חבילת האטריות, אבל אין לי הרבה מזל בבישול. לזכותי ייאמר שניסיתי. אמי נתנה לי ברוב טובה הן מזמנה והן מחוכמתה בניסיונות ללמדני הכנתם של מאכלים פשוטים אך טעימים לחיך.

טוב, זה לא היה כישלון גמור. אך זה לקח לי כל כך הרבה אנרגיה שלא הצלחתי להתמיד. התחלתי לתת לבעלי להכין לעצמו חביתה לארוחת הערב. למרבה המזל הוא לא הראה לי את מורת רוחו אפילו חש בה. והוא חדל לצפות לארוחות חמות.

יום בהיר אחד התגלע ויכוח בינינו. היה זה אחד מאותם ויכוחים גדולים שרק זוגות שזה עתה נישאו מסוגלים להיכנס אליהם כשם נתקפים חמת זעם, אך אין בהם כל תועלת, כיוון שכל הסכסוך מבוסס על אי הבנה מלכתחילה.

כך שהוא יצא מהבית ברוגז ואני צעדתי הלוך ושוב בדירה ומלמלתי לעצמי כמה בלתי אפשריים גברים יכולים להיות. הייתי נרגזת מדי מכדי לבצע משימות מחשב כלשהן שדורשות אנרגיה מנטאלית. וזהו הרגע שבו הבהב בתודעתי ניצוץ של בגרות. הכנתי ארוחת ערב.

אני חושבת שאותו לילה היה נקודת מפנה עבור שנינו. כשהוא חזר הייתי במטבח. נכנסתי לחדר האוכל וראיתי אותו בוהה המום בצלחתו. כיוון שעדיין היה בי שמץ של כעס, שאלתי בהתגרות, "על מה אתה מסתכל? כתוב לך משהו על הצלחת?"

"כן," הוא אמר. "כתוב שאת עדיין אוהבת אותי".

אותו רגע הבהיר לשנינו: אני מסורה לך ואתה מסור לי, ואף ויכוח לא עומד לשנות את פני הדברים.

אך הדבר הטוב ביותר מבחינתי היה להיווכח בעובדה שיש בי הרבה יותר מסתם רגשות. אני מסוגלת לעשות צעד אוהב אפילו כשאני רותחת מזעם. בין אם מדובר בכתיבת פתק, בבישול של מנה טעימה או בסידור דברים בבית, זה מזכיר לי שהכעס יעבור, אך מערכת היחסים תישאר. הרמב"ם הדגול אמר שעלינו לראות את העולם כולו כאילו הוא מאזניים המצויים בשיווי משקל מלא בין מעשים טובים ופחות טובים. מעשה חיובי אחד בודד מפר את שיווי המשקל העולמי ומטה את כף המאזניים לכיוון הטוב.

מעשה שכזה משנה יותר מאשר אותי או את נישואיי. הוא משנה את העולם.