אחד השיעורים החביבים עליי בתלמוד עוסק בנישואין. חוץ מן התובנות הפסיכולוגיות שהוא נותן ביחס לאופנים השונים שבהם פועלים גברים ונשים, אני אוהבת את השיעור הזה כיוון שהוא שופך אור על האופן שבו יש להתנהג כלפי אנשים באופן כללי – לא רק בעלים אל נשותיהם או נשים אל בעליהן, אלא כיצד להתנהג כלפי כל אדם שבו אנו פוגשים.

"רב אמר, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (= שלא לפגוע באשתו). מתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה" (בבא מציעא, דף נט)..

שימו לב למלים ולניסוח.

לא כתוב כאן להתחשב באשתך ואף לא להיות נחמד ורגיש כלפיה, כיוון שההגדרה שלך של התחשבות או של רגישות עשויה להיות שונה מאוד מזו שלה. ודרכך שלך להיות נחמד עשויה להיות שונה ממה שהיא זקוקה וכמהה לו.

אף אין התלמוד אומר לנו, "היא עשויה להיות רגישה מדי, אז עשה כמיטב יכולתך, אבל זו באמת הבעיה שלה".

חלף זאת, מלמד אותנו רב: "היא בוכה בקלות, אז זוהי אחריותך להיות זהיר ביחס אליה". אתה מחויב לדאוג לכך שלא תעשה דברים או תאמר דברים שעשויים לגרום לה לסבל.

אתה עשוי לחוש כי זה טפשי. היא קטנונית ומגיבה בצורה לא הגיונית וחסרת פרופורציה. קצת ביקורת בונה מעולם לא הזיקה לאיש. בסופו של דבר היא תתגבר על זה.

אך התלמוד אומר כך: אם היא מרגישה פגועה, דאג לכך שלא תפגע בה, כיוון שדמעותיה ורגשותיה חשובים.

איזה שיעור מאלף כיצד יש להתייחס לאדם אחר, ובמיוחד לאדם המרכזי ביותר בחייך!

לעתים כה קרובות אנו שופטים אחרים לפי הסטנדרטים שלנו – לי לא היה איכפת לקבל אורחים בלתי צפויים בלי הודעה מוקדמת – אז גם לך לא צריך להיות איכפת. או, אני נהנית לחלוק ולספר, אז גם אתה צריך ליהנות מכך. אני נהנה מבדיחה טובה אפילו אם נושא הבדיחה הוא אני עצמי, אז אין לך כל סיבה להיפגע ולהעלב אם אני מתבדח על חשבונך. אנו נוטים לחשוב שכל עוד אנו מתייחסים לאדם האחר באותו אופן שבו אנו היינו רוצים שיתייחסו אלינו, אנחנו מתנהגים בסדר.

אך התלמוד מלמדנו להוציא את עצמנו מן המשוואה ולהתבונן על המצב מנקודת ראותו של האדם האחר.

ידידה שלי שעברה קשיים רבים בחייה, כולל גידול ילד בעל צרכים מיוחדים, העירה שישנם אנשים שמייחסים משמעות רבה מדי לעניינים טריוויאליים. אחרי שהיא התגברה בעצמה על מכשולים ממשיים, לא הייתה לה סבלנות לאדם שלקח ללב עניינים פעוטים בחיים.

"אבל סוזן", הסברתי לה, "הרי עבור אותו אדם, בנקודה זו שבחייו, העניין שמעסיק אותו ומציק לו הוא כן עניין גדול. בעבורו, זה עניין טרגי".

למעשה, אולי אם נתייחס לאחרים מתוך אמפתיה, ונשפוט את מלותינו ואת אופן ההתנהגות שלנו כלפיהם לא לפי הסטנדרטים שלנו אלא לפי האופן שבו הם מושפעים מדברינו, אולי נוכל אז להתפלל לאלוקים, "בן זוגנו הקוסמי", להתייחס כך גם אלינו.

"אלוקים יקר", נוכל אז לבקש. "אנו יודעים שמנקודת המבט שלך רבים מרצונותינו וצרכינו הם קטנוניים ופעוטים. אנו מבינים גם, שממרום מושבך, כאבינו, דאגותינו, הקונפליקטים שלנו וצרותינו עשויים למלא איזו תכלית קוסמית גבוהה יותר. אבל מנקודת מבטנו המוגבלת, מן הכאן והעכשיו, הכאב הוא אמיתי והסבל לא הכרחי. אנא אלוקים, בעוצמתך האינסופית, חסוך מאתנו את דמעותינו. עשה שהדברים יהיו טובים לא רק באמת, אלא טובים בעיניים שלנו".

מי ייתן שנזכה להתגשמות הנבואה, "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים"1.