כוויות

הבוקר חטפתי כוויה באצבעי. לא משהו רציני, אלא עוד אחת מאותן כוויות קטנות שמקבלים כאשר מנסים לדחוס יותר מדאי לתוך בוקר שגרתי לחוץ.

הייתי באמצע הכנת ארוחת צהריים לבני, ההסעה כבר צפרה... והצלחת במיקרוגל היתה חמה מאד. בחוסר זהירות משכתי אותה החוצה ובאיחור רב הבנתי כמה היתה לוהטת.

בשעות הקרובות, היה האזור סביב האצבע אדום ורגיש. במשך זמן מה השריתי את אצבעי בקערת מים קרים והכאב שכך מעט. אך ברגע שהסרתי את אצבעי, הכאב הלם שוב. בכל פעם שנגעתי במשהו חם או אפילו טבלתי את אצבעי בעדינות במים פושרים, התוצאה היתה כאב צורב. לא הייתי מסוגלת לחזור לשיגרת היומיום. האזור היה עדיין רגיש ביותר והיה צורך בטיפול מיוחד.

מן האצבע שנכוותה למדתי משהו יותר מאשר רק להיות זהירה בשעת הלחץ של הבוקר.

לכל אחד מאיתנו יש חלק כלשהו ש"נכווה" פעם, איזושהי נקודה עדינה או תחום של רגישות בחיינו. אותו חלק פצוע שלנו הוא זה שזקוק לטיפול עדין ומרגיע.

כשמישהו או משהו נוגע באותו אזור כואב, אנו נחווה תחושת צריבה של כאב, כעס או צער. זו יכולה להיות הערה עדינה ובלתי מזיקה. אך כל מגע עם האזור הפצוע של האגו שלנו גורם לכך שכאב עז יזרום דרך כל גופנו. זו יכולה להיות פעולה פושרת שבוודאי לא היתה מכוונת לגרום לנו סבל כלשהו, אלא שהנגיעה באזור הכואב יצרה תחושה מייסרת של אי-נוחות.

הלקח שגיליתי הוא, שזו לא אשמתה של הפעולה הפושרת או של ההערה הזועמת. זו רק הרגישות שלנו לנושא הנדון היא שגרמה לנו לתחושת מצוקה.

אז לפני שאנו משיבים בהתנגדות, צער או כעס לחוצפה של אדם אחר – עוד לפני שאנו מודיעים לו בדיוק מה אנו חושבים עליו ועל הערותיו – אולי אנו צריכים לשאול את עצמנו: האם הכעס שלנו מוצדק? האם ההערה או הפעולה היתה באמת מעליבה, או שזוהי רק נקודה רגישה וכאובה בחיינו?

ואולי, לפני שאנו מעירים למישהו הערה שלא תובן כראוי, אנו צריכים לתת לעניין מחשבה שנייה, ולהימנע ממנה. ליתר ביטחון. אחרת, אנו יכולים בלי כוונה לגעת ב"כוויה" כואבת בחייו של מישהו אחר ולגרום לו לחוות תחושת אי-נוחות גדולה.

משום שכל אחד מאיתנו יש לו כמה נקודות כואבות...