לשון הקודש היא שפה ייחודית במובנים רבים. לא זו בלבד שכל אות בה ניתן לבטא גם כמספר (אל"ף = 1, בי"ת = 2 וכו') תחום הידוע בשמו 'גימטרייה', אלא שמלים המורכבות מאותן אותיות, יש ביניהן קשר שתכופות גלומה בו משמעות עמוקה.

קחו את המלה רגש. אם תשנו את סדר האותיות תקבלו את המלה גשר. מה הקשר? ובכן, פשוט מאוד, כדי ליצור גשר אל אדם אחר, יש להבין את רגשותיו. כן, הדבר פשוט אך לא קל. תכופות אנו פוחדים מרגשות או מתביישים בהם, הן באלו שלנו והן ברגשות הזולת. אנו חשים שלא בנוח עם עצבות, צער עמוק, פחד, כעס ובושה. אנו לא יודעים מה לעשות עם רגשות כאלה, ולכן אנו מתרחקים במאמץ להגן על עצמנו מסערות רגש חזקות. רק חבל שתוך כדי כך אנו מתרחקים גם מן האנשים האהובים עלינו.

במאמרים אחרים שכתבתי דנתי בשאלה מה כן ניתן לשליטה (למשל, מחשבות "משניות", דיבור משני ופעולה משנית). הייתי רוצה כעת להתמקד במה לא ניתן לשליטה – כלומר, רגשות, תחושות גופניות ומחשבות ראשוניות. את אלה לא תמיד ניתן "לתקן" או לשנות או להפיג בכל רגע נתון. תכופות אנו רק צריכים לחוות אותם ולהבין שיש להם חיים משלהם, באים והולכים, עולים ויורדים בקצב שלהם ובעוצמה שלהם, בדיוק כמו גלים בים. הדבר היחיד שביכולתנו לעשות הוא לתת להם את מתנת האוזן הקשבת, התגובות הלא-שיפוטיות ומספיק סבלנות כדי לאפשר להם לחלוף מעצמם.

אנו עושים זאת אוטומטית עם תינוקות. כשאנו נמצאים במחיצת תינוק רך אנחנו כל כך מזדרזים להתייחס לרגשות. אנו שומעים בכי ומיד מגייסים את כל משאבינו כדי לטפל בילד. אנו מחזקים את הקשר שבינינו דרך תשומת לב, מה שמעניק לילד תחושת ביטחון. אנו גם לא מהססים להחמיא לו, לשים אליו לב ולשמוח מכל הלב על כל הישג קטן שלו. אנחנו מתלהבים ונרגשים מן האדם הקטן החדש וקל לנו לעודד אותו, לשבחו ולתמוך בו.

האם הצורך בסוג זה של תשומת לב חדל אי-פעם מלהתקיים? האם אנו מגיעים לגיל שבו איננו זקוקים עוד שמישהו יקשיב לרגשותינו ושתהיה לו מספיק סבלנות כדי לתת לנו תגובה אוהבת? לרוב נשתמש במלים הללו בשיחה עם ילדינו פחות ופחות החל בשנות בית הספר שלהם, בין הגילאים חמש לשבע. בשל הלחץ של חיי היומיום ותובענותם, אנו מוצאים עצמנו חשים מוכרעים על ידי פקודות ותסכולים. "תלה את מעילך, רחץ את ידיך, עשה את שיעורי הבית שלך, הפסק לריב עם אחותך/ אחיך". יש כל כך הרבה כללים וחוקים, כל כך הרבה "מיקרו-ניהול" שמהווה היבט מציאותי והכרחי של גידול ילדים. אך לעתים קרובות אנו שוכחים את החלק האחר: את הקשר הרגשי דרך מלות שבח, דרך עידוד והכרה. אנו שוכחים להתרגש או להביע עניין במה שקורה בעולם הרגשות שלהם. אנו לא מאטים את הקצב מספיק כדי להקשיב באמת, ברמה עמוקה יותר!

תופעה זו בלטה מאוד ברור אצל בני זוג שבהם טיפלתי לאחרונה. יעל ויוסף (השמות בדויים) הם אנשים טובים מאוד. באופן בסיסי יש להם נישואים "מספקים", ובתחום הילדים, העבודה והקהילה הכל בסדר. מה הייתה הבעיה? הם לא חווים קירבה, עומק או חיבור ביניהם. הם חשו שנישואיהם משעממים ופועלים באורח אוטומטי, וכתוצאה מן הניתוק הזה, שניהם היו מודאגים וחשו בודדים. בכל פעם שהם הצליחו למצוא זמן לבלות יחד, השיחה לרוב נסחפה לפסים של בעיות ושל דברים שליליים. הלך הנפש שלהם הזכיר לי קשר נוסף בין מילים: חושך ושוכח. מדוע מערכות יחסים הופכות חשוכות או מדכאות? מפני שאנו שוכחים לפנות זמן לטיפול בדברים החשובים, וקודם כל לבנות גשר לרגשות.

כאשר דנו בבתים שבהם גדלו בני הזוג בילדותם, התברר שיעל ויוסף הגיעו שניהם מבתים שבהם לא שררה הכרה ברגשות ולא היה עידוד לביטוי מילולי חיובי. הוריהם לא התייחסו זה לזו בעזרת אוצר מילים מיוחד של חיבה ושל דאגה, אלא הדגש הושם על העובדות ולא על הרגשות. השכל נחשב חשוב מן הרגש. הישגים בבית הספר, ניקיון, בגדים ואוכל הודגשו על חשבון קשרים יותר משמעותיים. כאשר הילדים גדלו, ציפו מהם לא להזדקק לתמיכה רגשית או ל"טפיחה על השכם". רגשות נחשבו לדבר שיש להסתירו או לדכאו תחת הלחץ "לגדול, להיות ילד גדול, להיות אמיץ ולהתגבר על זה".

כולנו עובדים בעד שכר כלשהו, יהא זה שכר כספי או אחר. מה שמניע את כל בני האדם, "שכר המינימום" שלנו, הוא שיכירו בנו, שיקשיבו לנו ושיעריכו אותנו. עבור אנשים מסוימים זהו חלק אוטומטי מן הטבע המעניק שלהם. עבור אחרים, עליו להפוך ליכולת נרכשת, וזה דורש הרבה אימון. אך מרגע שתהפכו זאת לחלק מחייכם, תגלו שזוהי הדרך הקלה (והזולה!) ביותר להעצים את ההרמוניה בנישואים שלכם.

יוסף ויעל החלו לתרגל כמה מן השינויים ההדדיים. בהתחלה הם הרגישו מאולצים ומסורבלים, ואכן היה זה כך, שכן הם היו בתהליך למידה של שפה חדשה בעלת מלים זרות רבות. שניהם צחקו במבוכה נוכח קשייהם. והפחד היה שזה נשמע כל כך מכאני. האם זה אי פעם יהפוך לטבעי עבורם? ובכן, כאן מתגלה הקשר שבין המלים טבע וטבוע. אם לא נעבוד כדי להתגבר על הרגלינו הטבעיים, הם אכן יטביעו אותנו בהרגלינו הישנים.

יוסף ויעל היו אסירי תודה לגלות שאפשר לרכך את בעיותיהם באמצעות התבוננות פנימית ובדקי-מציאות. חקרנו גם שאלות כמו: "מה כל כך קשה בללמוד לתת מחמאות?" "מה את/ה מרגיש/ה כאשר השותפ/ה שלך מבטא/ת רגשות?" "מהי הקשבה לא-שיפוטית?" "אילו אמונות גורמות לרגשותיכם להישאר מודחקים?" "אילו מכשולים לתקשורת מונעים מבן/בת הזוג שלכם להביע את עצמו/ה ביושר ובכנות?"

להלן כמה מן ה"מכשולים בדרך" שמקשים מאוד על ביטוי רגשות:

1) המעטה: ,הו, זה מגוחך! או: "הו, זה לא חשוב..."

2) הגזמה: "אוי, זה אסון!..."

3) הכל או כלום: "כל הטיול/האירוע/ היום הרוס לגמרי..." "את תמיד..."אתה אף פעם לא...."

4) פרפקציוניזם: "זה אף פעם לא טוב מספיק/ נכון מספיק..."

5) שכתוב ההיסטוריה: "אתה אף פעם לא.... אתה תמיד...."

6) השוואות: "אמא שלי / אבא שלי.... אף פעם לא עשה את זה ככה..."

7) הכחשה: "זה לא נכון..."

ליעל וליוסף היו גם הזדמנויות רבות להתאמן בדרכי התקשורת החדשות על ידי תרגולן בקשר עם ילדיהם ועל ידי כך שזכרו להקשיב בתשומת לב, לקבל רגשות ולתמוך ולשבח בכל הזדמנות מתאימה. במשך הזמן, כאשר הילדים נעשו בטוחים שלא ישפטו אותם ולא ילעגו להם, האווירה בבית נרגעה והפכה יותר שלווה ומכבדת.