שמעתי פעם מישהו שאמר, "לא איכפת לי מה אתה חושב עליי, העיקר שלא תגיד לי את זה".
נראה שרבים מאיתנו פועלים לפי האמונה שיקירינו מרגישים כך. בעלים ונשים נמנעים מלספר לבני/בנות זוגם מה מטריד אותם במערכת היחסים שלהם, מפני שהם לא רוצים להרגיז אותם. הורים "עוזרים" לילדיהם בכך שהם מכסים על טעויות שהילדים עשו וחותמים על פתקים למורה המכילים תירוצים לאי הכנת שיעורי הבית, כדי להגן עליהם מן התוצאות השליליות, במקום להתעקש שיודו בכך שלא הצליחו לעמוד בהתחייבויות שלהם. במקום העבודה, אנשים נמנעים מלבקר את עמיתיהם, את עובדיהם או את הממונים עליהם. כתוצאה מכך, אף אחד לא יודע מה באמת קורה, עד שמאוחר מדי לתקן את המצב.
זה מזכיר לי את הפתגם הסיני העתיק: "אם תתן לאדם דג, תשבור את רעבונו היום. אם תלמד אותו לדוג, תשבור את רעבונו לכל חייו". נכון שלהקנות לאדם את מקצוע הדייג יארך קצת זמן, וזה עשוי להיות כרוך ביותר קשיים ואי נוחות בטווח הקצר, אבל זוהי הדרך היחידה לחולל שינוי אמיתי ולהעניק לאותו אדם עזרה ממשית.
אם אנו באמת רוצים לעזור לבן/בת זוגנו, לילדנו או לעמיתנו בעבודה, עלינו לדבר בפתיחות ובכנות על הבעיה כפי שאנחנו רואים אותה. הסיטואציה לא תשתפר מעצמה אם נימנע מלבטא את מחשבותינו.
לפעמים אנו חוששים כל כך שלא נפגע באדם האחר, שאנו נמנעים מלהגיד לו או לה את האמת. בכך אנו פוגעים בהם הרבה יותר בטווח הארוך.
יתכן שאנשים יאהבו אותך מפני שאינך פוגע ברגשותיהם באמירת האמת. אך הם יכבדו אותך הרבה יותר אם הם ידעו בדיוק מה אתה חושב. אם הם ידעו מה אתה חושב ויוכלו לסמוך עליך להיות גלוי וישיר עמם, אזי הם יוכלו גם להיות בטוחים שהדבר היחיד שתעשה מאחורי גבם הוא לתת להם חיבוק או טפיחה על השכם.
למותר לציין שעלינו לדאוג לבטא את הביקורת שלנו בצורה הולמת ובזמן ובמקום המתאימים.
ובאשר לאדם שאת דבריו ציטטתי בראשית כתבה זו, הייתי עונה לו בסיסמה הקלאסית של המסעדות: "נהנית? ספר לחבריך. לא נהנית? ספר לנו".
הוסיפו תגובה