איך יוסף עמד בפיתוי?

בס"ד

וימאן: כיצד נער בן 17 שלט ביצרו במצרים? מבוסס על תורת מנחם תשכא א/262, לקו"ש ל/222

כומר העיירה סיים 25 שנות כהונה ונערכה לכבודו מסיבת פרידה. הכומר הפליג בזיכרונות לאחור וסיפר כי יום הכהונה הראשון שלו בתפקיד היה נורא. האדם הראשון שנכנס להתוודות בחדרו ביקש מחילה על חטאים נוראים שעשה. כבר מילדות הוא גונב, הוא גנב מהוריו, הוא גנב מבית הספר וגם היום הוא גונב ממקום עבודתו. נבהלתי, סיפר הכומר, וחששתי שכל תושבי העיירה הם כאלו, אך לשמחתי היה זה רק ביומי הראשון לתפקיד ובהמשך גיליתי תושבים ישרים והגונים.

הכומר סיים לדבר וראש העיר נכנס לאולם. גם הוא הפליג בזיכרונות וסיפר כי הוא מכיר את הכומר שנים רבות. "למעשה, הייתה לי הזכות להיות הראשון שהתוודה בפניו ביומו הראשון בתפקיד"...

יש רגעים בחיים שכל מה שאנחנו מבקשים הוא כוח. היצר הרע מכניס אותנו אל תוך פינות אפלות, אל תוך מאבקים פנימיים נוראיים וכל מה שאנו מבקשים מהקב"ה הוא אנרגיה לעמוד איתנים בזמן הקרוב. אנחנו יודעים במוח כי לא טוב לעשות את הטעות, אך ההרהור שעולה מהלב אינו נותן מנוחה. וכאן עולה השאלה הגדולה, מהיכן שואב יהודי כוח להימנע מלעשות טעויות?

יהודי לקח את בנו לטבילה במקווה. המים היו קרים והילד צעק "איי" מהקור. אחרי הטבילה הילד התנגב ואמר בהנאה "אה". אמר לו האבא כי זה ההבדל בין מצווה לעבירה. במצווה אתה אומר לפניה "איי", אין לי חשק לעשות אותה, אבל אחריה אתה אומר בהנאה "אה". בעבירה, לעומת זאת, אתה אומר לפניה "אה", אבל אחריה אומר "איי".

אנו רוצים לבחון את התהייה הזו דרך סיפור חייו של 'הכובש את יצרו' הגדול ביותר בתנ"ך. בכל כ"ד ספרי התנ"ך, שני אנשים בסך הכול זוכים לתואר הנעלה "צדיק". לאורך יותר משלושת אלפים שנה של היסטוריית התנ"ך, שני אנשים הפגינו במיוחד את המושג "צדקות". לא מדובר במשה רבנו, לא באברהם אבינו ואף לא בדוד המלך. נח נקרא "איש צדיק תמים", ועוד ילד צעיר במצרים.

1. עמוס ב: על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים.

מבין שני האישים הללו – נח ויוסף – הסיפור של האחרון עולה על כל דמיון: מעולם לא עמד אדם בניסיון מתמשך כמו יוסף הצדיק. נח היה אחרי הכול אדם בוגר, בעל משפחה ומחויב לחינוך ילדיו. יוסף, לעומת זאת, היה ילד בודד בן 17. יותר מכך: הוא היה אדם מחוק. נער שלא קיים. אמו נפטרה, אביו קרע עליו קריעה, אחיו מכרו אותו לעבד וסיפרו שחיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף. כך שהיה לו את כל המרחב ליפול. הוא לא יצטרך לתת דין-וחשבון לאף אחד. איש לא יידע לעולם מה עשה.

לכן אומרת הגמרא כי 'יוסף מחייב את כולנו'. שכן לעולם לא יעמוד אדם בניסיון קשה מיוסף.

יומא לה,ב: רשע בא לבית דין של מעלה, אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף הצדיק?! בכל יום הייתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים... הריני חובשתך בבית האסורים, אמר: ה' מתיר אסורים. הריני כופפת קומתך, אמר ה' זוקף כפופים. הריני מסמאת את עיניך, אמר ה' פוקח עורים ... נמצא יוסף מחייב את הרשעים.

למען האמת, האומץ של יוסף הוא הרבה יותר גדול מהעמידה העיקשת מול אשת פוטיפר. שכן הניסיון שלו נמשך לאורך כל שנות חייו במצרים. יעקב מברך את ילדיו בסוף ימיו ואומר:

בראשית מט,כב: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור – בראשית רבה צח,יח: בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכין והיו משליכות עליו נזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן.

והשאלה עולה מאליה: מה החזיק את יוסף? מהיכן כוחות הנפש הבלתי-נתפסים להיות צדיק ב"ערוות הארץ"? להתעלם מהשפעת הסביבה, השכנים והחברים?

הבה נשווה זאת לסיפור של אברהם ושרה. אחרי הכול, מדובר היה בזוג אנשים נשואים שיכולים לשמור אחד על השני. מעבר לכך, הם היו אנשים מבוגרים שהיצר הרע אינו בוער בהם כמו בנער צעיר. ובכל זאת אומר פרעה לאברהם: "הנה אשתך קח ולך - רש"י: לך ואל תעמוד שהמצרים שטופי זימה הם". ואילו יוסף הצעיר, רווק בן 17, שומר על צדקות מושלמת לאורך עשרות שנים.

השאלה מעניינת מכיוון נוסף: הגמרא אומרת שאפשר לעמוד בניסיון שאורך רגע אחד, אך קשה מאוד לעמוד בניסיון מתמשך. אדם יכול לגייס כוחות נפש לדקה או שתיים, אך הוא מתקשה לשמור על התוקף לאורך זמן. "כתובות לג: אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה – היו עובדים הצלם!". [אם נבוכדנצר היה מענישם במלקות ולא בשריפה – היו כורעים תחת הסבל ומשתחווים לעבודה זרה].

מהיכן הגיע חוסנו הרוחני של יוסף?1 הגמרא מעניקה ביאור מפורסם ורש"י מעתיק אותו בקצרה:

בראשית לט,יא: ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו - רש"י: רב ושמואל (סוטה לו), חד אמר מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו.

וכמובן, התירוץ מצריך עיון רב: ראשית, מה בכך שהוא ראה את דיוקנו של אביו? כיצד החיזיון הערטילאי גבר על התאווה? גם עשו ראה מדי יום את יצחק ולא נמנע מלצוד נשים תחת יד בעליהן?

עוד לא מובן מדוע נראתה לו דווקא דמות אביו ולא דמותו של סבא יצחק או אברהם? ובכלל, מהו דיוק הלשון "דמות דיוקנו של אביו" וכי ליעקב היה איזה דיוקן מיוחד במינו?!

תורת מנחם תשכא א/262: צריך להבין: מהו הדיוק 'דמות דיוקנו של אביו' – מדוע לא מספיק רק הזיכרון אודותיו ונצרך דווקא לראות את צורת הפנים?

ועוד שאלה אחרונה ומרתקת במיוחד: מדוע דווקא יוסף זכה לשמירה צמודה מהשמיים? למה דמותו של יעקב לא נראתה ליהודה לפני שחטא עם תמר או לאחי יוסף טרם שזרקוהו לבור?

חידושי חתם סופר שבת מט,ב: קשה מאי טעמא לא נראה יעקב ליהודה כשבא אצל תמר או לאחים כשמכרו ליוסף? [ראו בהערה2 את ביאור החתם סופר].

ב. לפני שנכנסים לעניין, נעיר הערה רבת-משמעות ולימוד. הובאו לעיל דברי רש"י מהגמרא במסכת סוטה שלמען האמת, יוסף כמעט נכשל. עוד רגע היה קורס מול ההצקה של אשת פוטיפר.

הרעיון נלמד מדברי התורה, שיוסף הגיע הביתה לעשות מלאכתו בשעה שהבית היה ריק מאדם. כאן חולקים האמוראים איזו "מלאכה" בא לעשות? האם בא לעשות עבודת אדונו (וסמך על כך שאין איש בבית כולל הגברת) או שבא "לעשות צרכיו עמה" (וסמך על כך שאין איש בבית מלבד הגברת).

וכאן עולות שתי שאלות: א. למה לקטרג על יוסף? מצווה עלינו לדון כל אדם לכף זכות ואם אפשר לדרוש את הפסוק לזכותו, שהוא בא לעשות את מלאכת אדונו, מדוע לדרוש את הפסוק לחובתו?

ב. לא פחות חשוב: מה הערך החינוכי של הדרשה? הרי התורה היא ספר חינוך ולא ח"ו (להבדיל) עיתון רכילות שנועד להסית את היצר. מה אכפת היה לחז"ל שנחשוב כאילו יוסף לא הביט בה? כאילו סינן את השיחות שלה בלי לחשוב פעמיים?

ביחס לשאלה הראשונה – מהיכן דרשו חז"ל את החשד ביוסף – עונה המהרש"א ביאור פשוט:

2. חידושי אגדות מהרש"א סוטה לו: מאן דאמר לעשות צרכיו עמה – דרש מדלא כתיב 'לעשות מלאכה' אלא כתיב 'לעשות מלאכתו', דייק ליה לעשות צרכיו ולא מלאכת אדוניו.

ועדיין נשאלת השאלה השנייה: מה הערך החינוכי של הדרשה? המפרשים עונים רעיון חזק.

תורה תמימה: מה ראה הדורש לדרוש בגנות יוסף מה שהתורה כיסתה ובפרט כשאפשר לפרש מלאכתו ממש? יש לומר דאדרבה בזה נתווספה מעלת צדקתו שאעפ"כ כבש את יצרו ועמד בניסיון.

הצדיק של התורה הוא לא אדם שאין לו ניסיונות. אדם כזה הוא בבחינת "מלאך" ואין לנו מה לעסוק בו. הוא לא דומה לנו ואינו יכול לשמש מקור השראה עבורנו. הצדיק של התורה הוא אדם 'כמונו' כביכול, אדם שמתמודד עם ניסיונות קשים ועלול ליפול בהם, אלא שהוא בוחר בבחירתו החופשית להתעלות על עצמו ולעשות את הדבר הנכון.

בכך מבאר הרבי מלובאוויטש שאלה עצומה: אין אדם במהלך ההיסטוריה שהתורה מעצימה את גדלותו כמו נח. "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח ... כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ובכל זאת מביא רש"י דעה שדורשת את נח לגנאי בטענה שהוא היה צדיק רק בדורו ואילו בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום.

ושוב נשאלת השאלה: למה לקלקל? מה הערך החינוכי בניפוץ מיתוסים? עונה הרבי:

ליקוטי שיחות ה/283: ההוראה לרוב בני אדם היא מהפירוש השני ברש"י, שנח היה צדיק רק ביחס לבני דורו, צדיק בשם המושאל בלבד ודרגה כזו של צדיק שייכת לרוב בני האדם ... ומכאן נתינת-כוח לכל יהודי, שמבלי הבט על עומקם של מי המבול, הוא יכול להציל את עצמו ואת העולם כולו3.

ברוח זו מבארים המפרשים שאלה מעניינת: המילה "וימאן"! - המתארת את הסירוב של יוסף לאשת פוטיפר - מוטעמת בטעם הארוך בתורה: "שלשלת". הטעם הייחודי הזה מובא בסך הכול ארבע פעמים בכל התורה ומובן כי הוא בא לעצור את הקריאה השוטפת ולהעניק לה משמעות בולטת.

המפרשים מציגים רעיונות מגוונים מאחורי השלשלת הזו: ראיתי פירוש האומר שיוסף נזכר בשלשלת היוחסין שלו ולכן הוא שלט ביצרו. מה שמזכיר את הסיפור על דון מנואל, מאנוסי ספרד, שאנשי האינקוויזיציה תפסו אותו ביהדותו והביאו אותו אל כיכר האוטו-דה-פה. רגע לפני שהעלוהו אל המוקד, המלך פרננדו שאהב אותו מאוד, פנה אליו בהצעה להכריז כי הוא מקבל עליו את הדת הנוצרית באמת ובתמים והוא ישוחרר לחופשי. דון מנואל השיב כי היה עושה זאת, אך מה יעשה עם השלשלת? המלך הורה להסיר ממנו את שלשלת האזיקים, אך דון מנואל זעק: לא, שלשלת הדורות שקושרת אותי עד אברהם אבינו!. כיצד אנתק דורות של יהודים שמסרו את הנפש?

זהו פירוש אחד על השלשלת, אולם יש פירוש אחר ויצירתי במיוחד4: המנגינה המוסיקלית של השלשלת באה לתאר נדנדה רגשית, ייסורי נפש, סערת רגשות של אדם ההולך הלוך וחזור. כך באה התורה להדגיש לגבי יוסף: "וימא-אי-אי-אי-אי-אין". כלומר, הוא מיאן ולא מיאן. בדיוק כמו דרשת חז"ל שהוא בא במגמה לחטוא.

וכל זה, כאמור, כדי להעצים את המהפך שחווה ברגע האחרון כשהתעלה על ספקותיו ונס מהבית.

ואחרי כל זה שבה ומתעצמת השאלה המרכזית בה פתחנו: מה באמת נתן ליוסף את הכוח להתעשת, לנוס ולברוח? ועוד להתמיד בכך במשך עשרות שנים רצופות?

ג. הגמרא מספרת (בבא בתרא נח) סיפור מעניין על אמורא בשם רב בנאה. הוא היה מתקן את הקברים ומסמן את הגבולות שלהם. פעם ירד אל תוך מערת המכפלה, סימן את גבולות הקברים של האבות והאימהות והגיע לקברם של אדם וחווה. יצאה בת קול ועצרה אותו מלהתקדם: מספיק שהבטת בדיוקנו של אדם הראשון ואינך רשאי להביט בפני אדם הראשון עצמו. ממשיכה הגמרא כי דיוקנו של אדם הראשון הוא פניו של יעקב אבינו, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון".

3. בבא בתרא נח: רבי בנאה היה מציין את המערות ... כשהגיע למערתו של אדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה נסתכלת בדמות דיוקנו של אדם הראשון, בדיוקנו עצמו אל תסתכל ... פניו של יעקב אבינו מעין פניו של אדם הראשון.

לפי זה, אומר הרבי מלובאוויטש, אפשר להתחיל להבין מה המם את יוסף כשראה את "דיוקנו של אביו". פתאום הוא תפש מה מונח כאן על כף המאזניים. יוסף הבין שהוא לא עומד לבד מול אשת פוטיפר, אלא היקום כולו עוצר את נשימתו לדעת אם ישלוט ביצרו.

מובא בכתבי האר"י כי כאשר חטא אדם הראשון בעץ הדעת, הוא קלקל את העולם בשלוש האיסורים החמורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אחר כך באו האבות ותיקנו את העולם בכל שלוש הקווים הנ"ל. יעקב אבינו היה זה שתיקן את חטא גילוי עריות בכך שמיטתו הייתה שלמה.

כאשר ראה יוסף את "דיוקנו של אביו" – שהיה דומה כאמור לדיוקנו של אדם הראשון – הוא תפש את ערך המעשה שלו. הוא קלט שהוא מחזיק פצצת אטום ביד. עליו מוטל להשלים את התיקון של אותה רוח תאוות גילוי עריות שהתרסקה בחטא עץ הדעת. כך שזאת לא החלטה פרטית שלו האם להיכשל או לשלוט, הוא עומד להכריע את גורל העולם כולו.

ו(יש הוסיף לעניות דעתי ש)זאת מכת-מחץ כנגד הבלבול שיוצר היצר הרע. הטקטיקה הכי מוצלחת של היצר היא להמעיט בערך מעשה העבירה. הוא אומר לנו: עזוב, זה לא סיפור רציני. אלוקים יבין אותך, אשתך תבין אותך, הילדים שלך יבינו אותך, אף אדם אחר לא היה מתנהג אחרת וכו'. גילוי "דמות דיוקנו של אביו" גרמה ליוסף להבין את האמת ההפוכה, שהעולם כולו מונח בכף ידו.

מגלה עמוקות אופן קמו: מובא בכתבי האר"י שאדם הראשון פגם בחטא עץ הדעת בשלוש העבירות החמורות: עבודה זרה [שסירב לקב"ה], גילוי עריות [שעורר רוח תאווה], ושפיכות דמים [גרם את המוות] ... ואחר כך נתקן על ידי ג' אבות: אברהם תיקן עבודה זרה [הפיץ אמונה], יצחק תיקן שפיכות דמים [הורה לעשו לשחוט הבהמה ולא להורגה באכזריות] ויעקב תיקן גילוי עריות [מיטתו שלמה].

תורת מנחם שם/264: עפ"ז יש לבאר הפעולה דראיית דיוקנו של אביו - שופריה דיעקב שהיה מעין שופריה דאדם הראשון – שעניין זה מזכיר את תיקון הפגם של אדם הראשון בכל ג' הקוים דעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, הרי זה פעל אצלו שלא להיכנס בעניינים של חשבונות ושקו"ט אלא לעמוד בניסיון ובאופן של 'וינס ויצא החוצה'.

הרעיון הזה נושא משמעות אין-סופית הנוגעת לכל אחד: הגמרא אומרת כי כל אדם בעולם נוצר בדיוקנו של אברהם אבינו. [אחד הביטויים לכך הוא שכל אדם נושא צורת-פנים אישית משלו ולעולם לא היה ולא יהיה אדם שנראה ונשמע כמוהו. שכן כל אדם הוא סוג של אדם הראשון וגורל העולם כולו תלוי בו]. ולכן משמעות מצווה ועבירה של כל אדם היא מכרעת לגבי גורל העולם כולו.

פרופסור וולוול גרין היה מדען חשוב בארצות הברית בחקר המחלות והחיידקים (אפידמיולוגיה). הוא היה חשוב כל כך בתחום התמחותו, עד שנבחר להיות חבר בצוות המצומצם של נאס"א שחקר אם יש חיים על המאדים. פעם הוזמן ביחד עם הרב זלמן פוזנר, שליח חב"ד בטנסי, להשתתף בראיון רדיו בניו-יורק. המראיין הציג שאלות שונות עד שהעלה שאלה קשה במיוחד: כיצד היהדות מתיימרת להתערב בחופש הבחירה של האדם ומטילה על חוטא עונש מלקות חמור? הרב פוזנר התחמק מהשאלה עצמה בטענה כי העונש הזה ניתן לעיתים רחוקות בלבד, ורק אחרי שהחוטא מאוים בעדים והתראה וכך סביר להניח כי הוא לא יבוא לחטוא בפועל.

בשבת פרשת ויגש תשכ"ט, הרבי מלובאוויטש סיפר את סיפור הריאיון ברדיו וענה תשובה מעניינת: כאשר מבינים את המשמעות של מצווה ועבירה - שבכך מכריע האדם את גורל העולם כולו ולא רק גורל עצמו - מובן היטב שאפשר להתערב בחופש הבחירה שלו ולמנוע הרס של העולם כולו.

הרבי הביא דוגמא לכך: באותם ימים התנהל המרוץ הגדול בין ארה"ב וברית המועצות לשלוח חללית ראשונה לירח. החללית המאוישת הראשונה, אפולו 1, ריכזה אליה תשומת לב אדירה אך למרבה הצער היא התרסקה בעמדת השיגור יחד עם שלוש אנשי הצוות שעליה. כעת, אמר הרבי, נתאר כי אחד מאנשי הצוות מחליט לסרב להוראות הפיקוד שהוא מקבל מלמטה. הוא טוען שיש לו בחירה חופשית ורוצה לעשות ככל העולה על רוחו – ברור שאפשר להעניש אותו חמורות. שכן הוא מסכן מיליארד דולר מכספי משלם המסים שהושקעו בבניית החללית. וכך, כל שכן וקל וחומר כשמדובר בקיום מצווה או להיפך ח"ו, הדבר מכריע את גורל העולם כולו.

ואולי בתור דוגמה אחת לכך, כיצד מעשה קטן של אדם קטן, מכריע את גורל העולם, אפשר לספר סיפור ידוע שמביא האדמו"ר הקודם: פעם היה הבעש"ט בצער גדול והתלמידים הבינו שקטרוג גדול עומד על ישראל. לפתע נכנס אדם פשוט אל החדר והנה נהרה התפשטה על פני הבעש"ט והוא אמר כי היהודי הזה סילק את הקטרוג החמור, משום ש"הוא עמד בניסיון שלא עמדו בו מאז ימי עקדת יצחק". היהודי הזה קנה אתרוג יקר בדמי כספו האחרונים אך אשתו פסלה את האתרוג בכעסה ואילו הוא לא הקפיד עליה אלא קיבל את הדין באהבה.

רמב"ם הלכות תשובה ג,ד: צריך כל אדם שיראה עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב: חטא חטא אחד, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת - הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם' - זה שצדק, הכריע את כל העולם לזכות והצילו.

ד. בהזדמנות אחרת, העניק הרבי מלובאוויטש ביאור רחב יותר אודות מקור העוצמה הפנימית של יוסף. יש לומר כי המעלה בביאור הזה היא בכך שהוא מעניק הסברה כיצד יוסף שלט בעצמו לאורך כל עשרים ושתיים השנים במצרים ולא רק באותו רגע בודד בו נגלה אליו דיוקנו של אביו. הרי ברור שדיוקנו של אביו לא התגלה אליו בכל רגע נתון ולכן צריך לומר כי הייתה תפיסת עולם רחבה יותר שהחזיקה את יוסף ברגעיו הקשים.

הסיפור הבא נשמע כמו סיפור שמימי מתקופת הבעש"ט, אך הוא סופר ברבים על ידי אדם חשוב שאינו חסיד חב"ד(רבות מופתי 16): פעם שוחח האדמו"ר רבי ישראל הגר מוויז'ניץ עם חסידיו על הנושא של "נראתה דמות דיוקנו של אביו" וסיפר כי חווה המחשה עוצמתית לעניין. הוא סיפר כי שבת לפני שנים רבות בביתו של חסיד פולין עשיר בלוס אנג'לס ואותו חסיד היה מקורב לחב"ד. האדמו"ר סיפר לו כי בכוונתו לנסוע לפגישת יחידות אצל הרבי ואותו חסיד השיב אגב אורחא כי "מהרבי מלובאוויטש צריך להיזהר, הוא יודע מה מעשיך במרחק של אלפי קילומטרים".

האדמו"ר לחץ על האיש להסביר את כוונתו והוא סיפר כך: פעם שהה תקופה ארוכה בבית רפואה בקליפורניה והייתה שם אחות גויה שהתמסרה לטפל בו. משום-מה נכנס לו שגעון בראש לברוח עמה מבית הרפואה ביום האחרון של האשפוז וכך הם סיכמו ביניהם. ביום שישי האחרון שם, כמה ימים לפני תום האשפוז, הוא נקרא לטלפון בעמדת הקבלה של האחיות. על הקו היה הרב חודקוב, מזכירו האישי של הרבי והוא אמר כי הרבי הורה לו לעשות סבב טלפוני ולאתר את בית החולים בקליפורניה בו הוא מאושפז. הרבי ציווה להורות לו לקום מיד מהמיטה ולנסוע במהירות הביתה.

החסיד ניסה להתווכח כי עליו להיות מאושפז עד יום שלישי, ובכלל הדרך לביתו ארוכה והוא יגיע דקות ספורות לפני שבת, אך הרב חודקוב הרים את קולו ואמר: "אל תתחכם, תקום ותשוב לביתך". "היה לי קשה לציית, סיים האיש, אך התחושה המבהילה שאינני לבד בעולם, שהרבי רואה אותי במרחק אלפי מיילים, הממה את נשמתי ושניות לפני כניסת השבת הייתי בבית".

מקור העוצמה הרחב של יוסף נמצא בסיפור מעט תמוה בפרשת וייגש. התורה מספרת כי אחרי שהתגלה יוסף לאחיו, הוא שלח לאביו עגלות עם מתנות וסחורה, "וירא את העגלות אשר שלח יוסף ותחי רוח יעקב אביהם". וכמובן, כל אחד שקורא את הפסוק עומד נדהם. האם יעקב אבינו מתפעל מכמה עגלות עם מתנות? מילא אם יוסף היה שולח חיבור תורני שכתב במצרים? או לפחות תמונה של שני הנכדים שנולדו שם?! אבל מתנות?!

רש"י מביא מדרש: 4. בראשית מה,כז: וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם. רש"י: סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו? בפרשת עגלה ערופה.

מדוע בחר יוסף דווקא ברמז הזה? אומר הרבי מלובאוויטש רעיון גדול: יוסף יודע שיעקב לא יאמין שהוא חי במובן הרוחני. יעקב יעריך בכאב כי מסתמא יוסף נראה כאחד מאנשי ערוות הארץ ח"ו. זה לא יתכן אחרת. יוסף צופה זאת מראש ומסביר לאביו מאיפה לקח את הכוח לשרוד את כל השנים.

הרעיון של פרשת "עגלה ערופה" הוא, שכאשר אדם יוצא מהעיר, הוא נמצא תחת האחריות של זקני העיר. ולכן מוטל עליהם ללוות אותו עד העיר הבאה ולתת לו אוכל ומזון להוצאות הדרך. העובדה שאבא שלו נפרד ממנו דווקא בווארט הזה, לימדה את יוסף כי אבא שלו מתכוון לומר לו (בדרך נבואה): 'אני אתך. אתה לעולם לא מתמודד לבד. בכל חוויה נוראה שתעבור עליך בשנים הקרובות עד שתשוב מהדרך הארורה הזו – הנך תחת אחריותי'.

יש להוסיף כי הרעיון הזה מקבל עוצמה כפולה בזכות דעות שונות במפרשים האומרות דבר נורא. יעקב לא רק לימד אותו פרשת עגלה ערופה, אלא (באופן נבואי, באינטואיציה נוראה של אבא) קיים את הפרשה בפועל. הוא ליווה את יוסף בפועל מביתם בחברון עד העמק ושם נפרדו. כך שיעקב קיים בפועל את המצווה של זקני העיר ללוות את ההולך עד שייצא מהעיר בשלום.

ויש לומר בדרך אפשר שזאת מכת-המחץ השנייה כנגד פיתויי היצר הרע. במקביל לכך שהיצר מערער את ערך העבירה (כאמור לעיל), הוא מערער את האמון של האדם בעצמו. היצר משכנע את האדם שאין לו את הכוחות האנושיים לעמוד כנגד הפיתוי. ועל כך בא הסיפור של יוסף ומלמד כי האדם אינו נלחם לבד. הקב"ה ביחד עם "זקני העיר", עם נשיא הדור, מלווים אותו בכל רגע ומעניקים לו את העוצמה הפנימית הנדרשת להצלחה במשימה.

"ריב"א מבעלי התוספות לז,יד: וישלחהו מעמק חברון - והלוא חברון בהר ולא בעמק? אלא שעשה לו לוויה עד העמק. אמר יוסף: אבא חזור בך, אמר לו: כתיב 'ידינו לא שפכה את הדם הזה'... והיינו דכתיב 'וירא את העגלות אשר שלח יוסף' [שיוסף זכר אותה לוייה אחרונה]".

ליקוטי שיחות ל/223: יש לבאר הטעם לזה שבשעה שפירש יוסף מיעקב היו עוסקים בפרשת עגלה ערופה: לפני ירידתו של יוסף למצרים, ערות הארץ, היה צריך לתוספת כוח רוחני כדי לעמוד שם בצדקו. וזהו שלמד אתו פרשת עגלה ערופה בה מוזהרים זקני העיר להתעסק בלויית האיש ההולך ל'שדה' ולתת לו כל צרכיו כל זמן היותו בשדה. זוהי הנתינת-כוח ליוסף לעמוד בצדקו גם במצרים.

[כאן תוספת נאה להשלמת הרעיון: http://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/3163071[

מה המסקנה המעשית מהשיעור הזה? רעיון חשוב מאוד:

ברגע האמת, מה שישמור על הילדים שלנו הוא המטען הרוחני שקיבלו בבית. הילדים לא יודו בזה, אבל ברגע האמת הם שואלים את עצמם ואפילו בצורה לא-מודעת: מה אבא ואימא היו אומרים?

ילד יודע מה הקו האדום אצל אבא ואימא והוא משתדל לא לחצות אותו. זאת המשמעות הפשוטה ביותר של 'נראתה לו דמות דיוקנו של אביו'. ומכאן משמעות כפולה אודות האחריות של ההורים.

ועוד נקודה אחת: השבוע אנו מציינים את חגה של החסידות בי"ט בכסלו. מה בעצם נותנת החסידות לאדם בן דורנו?

חסידות מעניקה "קירבת אלוקים". היא הופכת אנשים קטנים כמונו - שמרגישים לעיתים 'בטלים בשש מיליארד' – ליצורים ענקיים בעלי משמעות. שני הרעיונות שהוצגו לעיל הם דוגמה נהדרת לכך. הרעיון הראשון מעניק את ההבנה הכבירה כי 'האדם הוא העולם' וכל מעשה מכריע את היקום כולו. הרעיון השני מרומם את האדם מהבדידות ומאיר את התחושה כי הקב"ה מלווה אותו בכל רגע.

התפשטות החסידות היא המתכון שיביא אותנו בקרוב ממש אל הגאולה האמתית, כהבטחת המשיח לבעש"ט הקדוש: "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" עכשיו ממש.