אז הנה אני פה, מנקה את הפירורים מן המקלדת הארגונומית שלי, מפקסס לרב את שטר מכירת החמץ שלי ומדפיס מהאינטרנט הגדה חדשה. במילים אחרות, הגענו כמעט לפסח 2007. עוד מעט אשב לשולחן הסדר עם בני המשפחה וחברים, ואותה שאלה שעולה בכל חג תעלה שוב: מה אנחנו חוגגים בעצם? מדוע כולנו כאן?

הילדים לא מבינים את השאלה: אנחנו פה כדי לחגוג את חירותנו. כך נקרא החג: חג החירות. היינו עבדים במצרים, כעת אנו חופשיים, אז בואו נסעד ונחגוג.

אני שמח שהם מרגישים כל כך חופשיים. במה שנוגע אלי, אני עדיין עבד, ופרעה, מלך מצרים, מעולם לא מת. אני עובד בשבילו כל השבוע. הוא תיחמן אותי כך: קודם הוא אפשר לי להשיג את כל הדברים שאני אוהב בחינם, אחר כך הוא התחיל לדרוש כסף עבורם, וכשפעם אחת לא שילמתי את כל הכסף, הוא דרש אפילו עוד יותר כסף. אז אני צריך להמשיך לעבוד ממש קשה כדי לתת לו את כל הכסף שהוא דורש.

אני נושא בארנקי תמונה של פרעה בגלגולו הנוכחי. שמו החדש והמאיים חקוק עליה: מסטרכרד.

אך הילדים לא קונים את זה. הם אומרים שבהגדה כתוב שפרעה שחרר אותנו. נו טוב, אני מכיר את ההגדה קצת יותר טוב מהם. העובדה היא, שההגדה, כמו כל חלק בתורה, מלאה חידות וסתירות לכאורה, רק כדי שתשאל שאלות. אם אתה קורא כל חלק מן התורה, במיוחד את ההגדה של פסח, ואין לך שאלות, אז אתה בטח לא מבין מה אתה קורא.

(לכן הבן "שאינו יודע לשאול" ממוקם בסוף השולחן. לא הבן הרשע, לא הבן התם, אלא זה שאינו שואל. לא רק משום שלא לשאול זה מאד לא יהודי, אלא גם משום שאם אתה לא שואל, אתה פשוט לא שם לב למה שקורה).

הבה ניגש ישר לשאלה: זה עתה סיימנו לעשות קידוש, שבו אנו קוראים לחג הזה "חג החירות". מה אנחנו אומרים אחר כך? "הא לחמא עניא.... השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין" (=השנה אנו עבדים, לשנה הבאה בני חורין). אז יש כאן סתירה או אין כאן סתירה? האם אנו בני חורין או עבדים?

ילדיי אומרים לי שאנו חוגגים בגלל העובדה שפעם היינו עבדים ועכשיו אנו חופשיים. העובדה שכולנו הסתבכנו ונהיינו שוב עבדים, אין מה לעשות. אנחנו עדיין יכולים להנציח את העבר, העיקר שהאוכל טעים.

הרשו לי לומר לכם משהו: אני לא בקטע של להנציח את העבר. אם אני עדיין טורח בשנת תשס"ז, 3,319 שנים אחרי יציאת מצרים, לנקות את ביתי לפסח ולערוך ליל סדר גדול, צריכה להיות לכך משמעות רבה יותר מאשר להנציח משהו שממילא מבטל את עצמו עם השנים.

הבעיה של להיות עבד, עם כל הסתירות הללו בתוספת הלחץ של הניקיון לפסח, מאד מטרידה אותי. הלכתי לפסיכיאטר ושיטחתי בפניו את צרותיי. הוא הקשיב, רשם את הדברים ואמר לי שמסטרכרד זה לא פרעה. אני פרעה. ליתר דיוק, הדרישות הבלתי הגיוניות שאני מעמיד לעצמי הם הם הפּרעֹה.

אמרתי לו שהדרישה היחידה שיש לי לגבי עצמי היא שאסור לי להיות עבד. אז הוא אמר לי לא להשתמש במילה "אסור לי" משום שזה מבטא דרישה בלתי הגיונית מעצמי, שגורמת ללחץ. לחץ, בהגדה שלו, היא עבדות. כנראה, העברים במצרים היו ממש בלחץ. לבנות פירמידות זה לא בעיה. זה הלחץ שהתיש את כוחם.

"אז מה עלי לעשות?", שאלתי. "אני לא רוצה להיות עבד".

הוא אמר לי לא לעשות דבר. לרצות זה בסדר. אני יכול לרצות לא להיות עבד. להגיד שאסור לי זה כבר לא טוב. זה לא הגיוני לומר שאסור.

עכשיו הייתי ממש מבולבל. תמיד הבנתי ש"אני צריך" משחרר אותי ואילו "אני רוצה" הוא הוא המשפט שהכניס אותי לכל הצרות האלה מלכתחילה. אך שעת הטיפול הסתיימה ובדרכי החוצה עברתי במשרד של הקליניקה והראיתי למזכירה את תמונתו של פרעה.

"לסיכום", חשבתי, "אני לא צריך לומר שאסור לי". הייתי צריך לקבוע פגישה נוספת עם הפסיכיאטר כדי לשאול אותו אם אני צריך או לא צריך לומר שאסור לי לומר שאסור לי. אך עם סכומים כאלה שצריך לשלם לאנשי מקצוע לא חשבתי שפרעה הקטן שלי יאפשר לי.

מכל מקום החלטתי שאינני זקוק לפסיכיאטר כדי להשיג חירות. אחרי הכל, חירות היא סוג של הארה. מתי לאחרונה פגשת פסיכיאטר בעל הארה רוחנית? מה שהייתי זקוק לו היה גורו. נשמה מורמת מעם, משוחררת במהותה, שיכולה למשוך אותי החוצה מכל הבוץ והרפש האלה.

אז התיישבתי והקלדתי מכתב שמסביר הכל אל הרבי של גוואדאלאג'ארה. כשסיימתי לכתוב שלחתי אותו בדואר אלקטרוני ל- [email protected] . נשארתי אונליין מחכה לתשובה. בינתיים שילמתי דרך האינטרנט את החשבונות שנגרמו לי כתוצאה מזה שנשארתי אונליין זמן כה רב כדי לחכות לתשובה מיידית. פרעה הקטן שלי היה שוב שימושי.

ואז זה הגיע. מילה במילה כדלהלן:

"כולנו אסירים. פעולת הקיום שלנו היא הפשע שלנו. העולם הוא בית הסוהר שלנו. גופינו ואישיותנו היא תא האסירים שלנו. המפתחות לחירות מוחזקים חזק בתוך אגרופיו הקמוצים של האגו שלנו."

ואז באה הערה קטנה: "ראה תניא, פרק מ"ז. ראה גם ספרו של צבי פרימן "להביא את השמים אל הארץ".

שקעתי במחשבות, לגמתי תה צמחים, שקעתי במחשבות נוספות, והבנתי. המסטרכרד אינו פרעה. גם "אני רוצה" אינו פרעה. אף אחד מהם אינו "אני צריך". זה לא ה"רוצה" או "הצריך". זה האני.

עיינתי בתניא, עבודתו הקלאסית החסידית של רבי שניאור זלמן מליאדי, בפרק מ"ז. הוא אומר שם, שכאשר הקב"ה נתן לנו את התורה, הוא נתן לנו אינסופיות. אנו מתקשרים אליו באמצעות התורה ואנחנו חופשיים משום שאז אנחנו אינסופיים ובלתי מוגבלים כמוהו. והוא כותב עוד: "... ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך אלא הרצון, שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו וכו'..."

שוב אותו רעיון. כולנו חופשיים. אך האגו שלנו מחזיק חזק במפתח. איך אגרום לאגו שלי לשחרר את המפתחות?

בשביל פילוסופיה אתה יכול ללכת לצדיק בעל הארה במכסיקו. בשביל חירות מעשית בזמן אמת אתה זקוק לרבי. לרבי מלובאוויטש.

זוהי העצה המעשית של הרבי בשיחה לחג הפסח:

"קח פעולה שגורמת לך לצאת מגבולות עצמך, על ידי עזרת לאנשים שאינם חלק ממשפחתך או חוג חבריך, ועשה אותה לחלק מחייך. עשה משהו שלא מתאים בדיוק להגדרה העצמית שלך. הזמן מישהו לשולחן הסדר שלא כל כך נוח לך איתו. יתכן שבהתחלה לא תרגיש כל כך נוח, אבל זכית בחֵירות.

אז השנה שוב, אני מגיע לליל הסדר. אני עוזב את העולם הקטן שלי ואת העצמי שלי ונכנס למשהו אינסופי, חסר גבולות של זמן, נצחי, משום שהוא תחום באינסוף ובקב"ה הנצחי שמעבר למימד הזמן. אני כבר לא חלק מעצמי. אני חלק מתוכנו וחלק מתורתו ולכן חלק ממנו, יתברך.

וכדי להוכיח זאת, אני אומר: "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". לא חשוב מי.

יצאתי לחופשי. השנה כולנו צריכים לצאת לחופשי. לא רק בליל הסדר אלא בכל רגע בחיינו. לתמיד.

השנה בירושלים.