שאלה:

יש לי שאלה: מהי העמדה היהודית ביחס לתרומת איברים? שמעתי שזה לא כל-כך פשוט לפי ההלכה, אבל אני חשבתי שהצלת חיים זהו הדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות! אז מה העמדה האמיתית של היהדות בקשר לכך?

תשובה:

היהדות מקדשת את החיים. מסיבה זו, תרומת איבר כדי להציל חיים היא אכן אחד מן המעשים הטובים הגבוהים ביותר שאדם יכול לעשות. אבל לפעמים תרומת איברים היא בעייתית, בדיוק משום כך שיש בה כדי להציל חיי אדם.

חוקי היהדות מבדילים בין תרומת איברים במהלך החיים לבין תרומת איברים אחרי המוות. בעודך בחיים, הרי תרומת איבר שאתה יכול לחיות בלעדיו, כמו כליה, או תרומת חלקים שמשתקמים מעצמם, כמו מח עצם או דם, וזאת כדי להציל את חייו של אדם אחר או לשפרם באופן משמעותי – היא אחד המעשים הגדולים ביותר שביכולתך לעשות.

באופן תיאורטי, אותו עיקרון אמור היה לחול גם ביחס לתרומת איברים לאחר מותך. כיוון שהצלת חיים עולה כמעט על כל שיקול מוסרי אחר, הרי ההזדמנות לעשות זאת אחרי המוות צריכה להיות לא רק מקובלת אלא אפילו מחייבת. כך למשל, אף שהתורה מצווה עלינו לקבור את המת בעודו שלם, הרי שמצווה זו תידחה מפני המצווה הגדולה יותר, מצוות הצלת חיים.

אבל במבט פרקטי, הסכמה לכך שישתמשו באיברים אחר המוות מעלה כמה בעיות כבדות משקל.

אסור להתעסק בגווייה בכל דרך שהיא אלא אם כן הדבר נעשה כדי להציל חיים באופן ישיר. אבל כשאתה חותם על הסכמה לכך שאיבריך יוסרו לאחר מותך, לא בהכרח כל האיברים הללו ישמשו להשתלה מיידית. יתכן שהם ישמשו למחקר, שיאוחסנו, או אפילו ייזרקו אם לא יהיו נחוצים. החוק היהודי מתיר תרומת איברים אך ורק אם אפשר להבטיח שהאיברים אכן ישמשו כדי להציל חיים.

אבל מעבר לכך יש בעיה רצינית הרבה יותר. על מנת שניתן יהיה להשתמש בהם להשתלות, את רוב האיברים צריך להסיר לפני שהלב הפסיק לפעום. אך החוק היהודי טוען כי אם הלב עדיין פועם, האדם עדיין חי. רגע המוות מוגדר כרגע שבו הלב מפסיק לפעום. לכן, כריתת איברים מגופו של מטופל שעבר מוות מוחי כמוה כרצח.

אמנם העולם הרפואי והמשפטי מקבל כיום את המוות המוחי כהגדרה חדשה של מוות, אך רוב המומחים לחוקי היהדות לא קיבלו הגדרה זו כלל. לשחק בהגדרת המוות פירושה להתחיל לצעוד בשביל שעלול להוביל לבעיות אתיות חמורות.

תארו לכם מקרה שבו מטופל X בן 89 עבר מוות מוחי חלקי ולדברי הרופאים אין ספק שהוא עומד למות. המטופל Y במיטה הסמוכה, בן 35, זקוק להשתלת לב דחופה. מדוע לא להכריז על המטופל X כמת עכשיו, במקום להסתכן במותם של שני המטופלים גם יחד? אולי זה נשמע הגיוני, אך במקרה כזה אנו נוטלים את חייו של האחד כדי להציל את חייו של האחר. עבור אלה הרואים את החיים כמקודשים, מעשה כזה לא מתיישב כלל עם צו המוסר והאתיקה.

ישנן ארצות שבהן קיימת האפשרות להסכים לכריתת איברים לצורך תרומתם בתנאי שיהיה רב יהודי מעורב בדבר מבעוד מועד, שיוודא כי האיברים יוסרו רק לאחר מוות סופי וכי ישמשו אך ורק להצלת חיים. בארצות שבהן לא קיימת אפשרות שכזו, לא נוכל להסכים להסרת איברים לאחר המוות.

מדובר כאן בשאלה של חיים ומוות. אנו זקוקים להדרכתה של החוכמה העליונה בשאלה זו. לא הייתי רוצה להיאלץ להחליט מה נכון ומה לא נכון על בסיס דעתי ורגשותיי הסובייקטיביים. תודה לבורא יתברך שנתן לנו את התורה כדי לתת לנו בהירות בנושאים קריטיים כאלה.