האם שמעתם על סיפורו של זק דנלפ שהתרחש לאחרונה באוקלוהמה סיטי? זהו סיפור מדהים ומעורר מחשבה שעשוי להביא גם את היריבים הגדולים ביותר לכלל הסכמה.
בין אם אתה תומך בתרומת איברים או מתנגד לה, הסיפור של זק יגרום לך לעשות חושבים.
זק דנלפ, צעיר בן 21, היה בגדר מת גמור לפני שהתעורר מן התרדמת שבה היה שרוי.
הוא נפצע בתאונה לאחר שנהג ברכב שטח בטקסס. אביו שראה את תוצאות סריקת המוח שלפיה "אין כל פעילות, שום זרימת דם", הסכים להוצאת איברים מגופו "חסר החיים" של זק לצורכי תרומת איברים.
אך כשבני המשפחה נפרדו לשלום מזק בפעם האחרונה, הם רצו לבדוק אם הוא באמת מת. אבל הוא לא היה מת. זק הזיז לפתע את כף רגלו ואת ידו והגיב לשריטת אולר בכף רגלו וללחץ שהופעל מתחת לאחת מציפורניו.
באופן מדהים, למרות שדנלפ הצעיר אמר שהוא לא זוכר את ההתנגשות, הוא כן זכר דבר אחד: הוא שומע את הרופאים קובעים את מותו.
"אני שמח שלא יכולתי לקום ולעשות להם את מה שרציתי לעשות", אמר זק.
"זה גורם לי להיות אסיר תודה שהם לא ויתרו".
זוהי הצהרה מזעזעת למדי. כמה אנשים אחרים "שעברו מוות מוחי" שמעו את הרופאים קובעים את מותם? כמה אחרים קיבלו גזר דין מוות בעודם שוכבים חסרי אונים במיטה בבית חולים?
ארבעה חודשים לאחר שנקבע המוות המוחי של דנלפ והרופאים עמדו לכרות את איבריו לצורך השתלה, זק דנלפ אומר שהוא מרגיש "די טוב". הייתי אומר שיש לו סיבה טובה לכך. לא רק מפני שהוא חי וקיים, אלא אף יותר מכך, בזכות המסר שסיפורו מעביר לכולנו.
סיפורו צריך לגרום להרבה אנשים להרגיש טוב – לכל מי שמבין שכל עוד האדם נושם, הוא חי.
ללא קשר לשאלה באיזה צד של הוויכוח אתה נמצא, בין אם אתה תומך בניתוק המכשירים או מתנגד לו, סיפור זה באמת מעורר מחשבה.
אולי כשהדברים מגיעים להחלטות של חיים ומוות, אנשים ממהרים ללחוץ על ההדק.
אין ספק שישנו דבר אחד לפחות שאותו אנו יכולים ללמוד מסיפורו של דנלפ"בחזרה לחיים": לא נעשים מאמצים מספיק גדולים לבחון מקרים כאלה ולאפשר להם להגיע לסיומם המלא בטרם מנתקים את המכשירים.
הוסיפו תגובה