ניסים בתחפושת

יש ניסים ויש ניסים.

נכון, כל חג יהודי מוביל בסוף לאותה נקודה ("הם ניסו להרוג אותנו, אלוקים הציל אותנו, בואו נאכל משהו..."), ובכל זאת, מאחורי כל חג עומד סיפור המבטא רעיון שונה.

ישנן פעמים שבהן התערבות ידו של אלוקים ברורה כשמש, כמו כשמדובר בים סוף שנקרע לגזרים, במן שיורד מן השמים ובשמש שעומדת דום. אלה הם מפגני גבורה על-טבעיים שרק אדון היקום מסוגל לחולל. דומה הדבר, כאילו הוא צייר פוסטר צבעוני וחתם את שמו במרכז בצבע כתום זוהר – "אני הוא האלוקים".

אבל ישנם גם ניסים כמו נס הפורים – ניסים שהם מתונים, מוצנעים, נטולי ברק, מוצנעים לגמרי בזרם ההתרחשויות הרגיל של הטבע ושל החברה האנושית. כמו מלאכת רקמה אנונימית, כך מגילת אסתר שוזרת בתוכה דרמה מורכבת הלקוחה מן החיים עצמם – דרמה שבה שמו של אלוקים לא מוזכר אפילו פעם אחת, כך שידו באירועים מוסתרת היטב לאורך הסיפור כולו.

מוזר, הלא כן? ספר בתנ"ך שלא מזכיר את שמו של האלוקים אפילו פעם אחת? מדוע? אולי נוכל להשיב על שאלה זו בשאלה אחרת. (ואם תשאלו למה יהודים עונים על שאלה בשאלה, אשיב לכם: למה לא?)

כאשר אנו מקשיבים לקריאת המגילה בפורים, צריך להקפיד לשמוע כל מילה. למעשה, החמצת מילה אחת כמוה כהחמצת הסיפור כולו. כאשר מאזינים לקריאת התורה, לעומת זאת, כל מלה שנשמעת היא מצווה נוספת. מדוע שונה קריאת המגילה מקריאת התורה?

התשובה לכך היא פשוטה. נס חג הפורים איננו ארוע אחד ספציפי, אלא סודו טמון באופן שבו כל הפרטים קשורים יחדיו.

כיצד נהפך הגלגל לטובת היהודים בסיפור הפורים? זה התחיל כאשר המלך התעורר באמצע הלילה, וכך הוא גילה שמרדכי סיכל מזימה לרצוח את המלך, אך לא קיבל על כך שכר. זה דחף אותו לקרוא להמן מן האולם שבו המתין לקבלת רשות להוציא להורג את מרדכי כיוון שזה לא השתחווה לו.

השתלשלות האירועים הוסיפה להתרחש באופן טבעי לחלוטין, וכתוצאה ממנה, המשנה למלך – המן – מוקע ברבים ולאחר מכן נתלה על אותו גרדום שהוכן עבור מרדכי. בינתיים עולה מרדכי למדרגת משנה למלך, היום שנועד להשמדת העם היהודי כולו הופך ליום של חג לאומי עבור היהודים, והחיים ממשיכים כסדרם.

אז איפה הנס? הנס מצוי במגילה כולה, בסיפור בכללותו. עלינו לשמוע כל מלה כיוון שכל פרט הוא בעל חשיבות.

לדידי, זהו המסר של חג הפורים: הטבע כלל אינו טבעי. תהליכים אקראיים אינם אקראיים כלל, והטבע הוא רק דרכו של אלוקים לנהל את הפרטים השונים בלי להתפאר בכך. אנו חיים את חיינו כאילו האירועים מנותקים זה מזה, כאילו אלוקים מסתכל באופן פסיבי ואולי שומר לעצמו את הסיכום הסופי היכנשהו מעל הרקיע השביעי, בעוד אנו מקפצים סביב בעולם ה"אמיתי" במשחק החיים ומקווים לא ליפול בין הכסאות. זה לא מה שמתרחש.

במציאות, החיים הם דיאלוג בלתי פוסק עם אלוקים. כל אירוע קטן הוא חלק מתוכנית-על אינטראקטיבית שיש לה היגיון ותכלית משלה, אך בכל זאת מגיבה לכל תזוזה שלנו ומארגנת בעדינות עולם של תולדות/תוצאות בהתאם לאיכות מעשינו.

רמה זו של פעולה אלוקית היא נשגבת אף יותר מסוג ההתערבויות המסמרות-שיער והחוצות-ימים בנוסח פגע-וברח. היא עדינה יותר, מגוונת וחודרת-כל יותר מנס רבתי. והיא משאירה אותנו עם בחירתנו החופשית להאמין או שלא להאמין, להשיג או שלא להשיג.

ומכאן לשאלתנו הראשונה – מדוע בלי להזכיר את שמו של האלוקים? עוצמת הפורים היא איכות שמימית שהיא כה נשגבה עד שקשה להגדיר אותה בשם כלשהו. בדיוק כפי שאיננו יכולים לשים את אצבענו על הנס במדויק, כך גם איננו יכולים לשים את אצבענו על האיכות האלוקית שגורמת לו להתרחש.

אם לסכם זאת בשתי מלים אז הן אלה: מגילת אסתר. השם של ספר תנ"כי זה, המתעד את אירועי החג המכיל את נס כוחו של הפורים. המלה "אסתר" פירושה הסתרה, אותה רמה נסתרת וחסרת שם של האלוקות הנמצאת מעבר ליכולת התפיסה שלנו. המלה "מגילה" משמעה הפוך – גילוי או התגלות. חברו את השתיים יחדיו ותקבלו את המציאות הפרדוקסלית של החיים היהודיים – משימה בלתי אפשרית, אך שמבצעים אותה למרות הכול – התגלות מהותו של אלוקים בעולם היומיום.

ומכאן תשובה לשאלה נוספת. הרמב"ן כותב שכאשר המשיח יגיע, יתבטלו כל 24 ספרי התנ"ך חוץ מחמשת חומשי התורה וממגילת אסתר. מדוע שונה ספר זה מכל שאר הספרים?

הסימן המאפיין את ימי בוא המשיח (ולוואי ויבוא במהרה בימינו!) היא התגשמות התכלית האלוקית של בריאת העולם – התכלית שלשמה ברא אלוקים את העולם מלכתחילה. להפוך עולם נחות זה לבית משכן לאלוקים, שבו מהותו של אלוקים תוכל להתגלות. פורים מהווה טעימה מוקדמת, חגיגה של התגלות המהות. על ידי גישה למהות זו דרך חגיגות הפורים שלנו, ביכלתנו להביא להתגשמותן של ההתגלויות החיוניות של המחר המובטח.

לחיים!