למה הנס של חג פורים הוא בעצם "נס אנונימי"

נס שגרתי

ברגע שמתרגלים לדבר מסוים, הפלאיות שלו נמוגה, ועמה גם תחושה הפליאה. כך, למשל, בני ישראל במדבר התרגלו בתוך זמן קצר למן, וכבר לא השתוממו על כך שירד מן השמים יום יום. כאשר ילדה חוה את קין, אמרה בהתפעלות: "קניתי איש את ה'" – עשיתי אדם ביחד עם הקדוש ברוך הוא! גם היום, כל לידה של כל ילד היא נס לא פחות קטן; אך מכיוון שזה נעשה אירוע תדיר, אנו נוטים לקבל זאת כדבר מובן מאליו.

אפשר לומר, אם כן, שמה שאנו רגילים לכנות בשם "על טבעי" או "נסי" הוא, בעצם, דבר שאיננו רגילים אליו. האמת היא שאין זה משנה אם אירוע נחשב "טבעי" או "על טבעי"; העיקר הוא האופן שבו אנחנו תופסים אותו.

בתפילה יש מספר רב מאוד של ברכות, אשר חלקן הגדול הוא על דברים שנראים בעינינו פשוטים ושגרתיים: פקיחת העיניים, ההתמתחות, היכולת לקום וללכת, ועוד. זאת משום שבתוך השגרה נוטה המשמעות ללכת לאיבוד, על אף שמצד האמת - חשיבותה תמיד נותרת בעינה. בדרך כלל אנחנו מגלים את מעלת האירועים השגרתיים רק במצבים של חיסרון, למשל כאשר כואבת רגל וקשה ללכת, מגלים עד כמה חשובה הברכה "המכין מצעדי גבר".

כאשר בני ישראל הלכו ביבשה, הם לא הרגישו שיש בכך משום נס; רק כשהם הלכו "ביבשה בתוך הים" הם הרגישו את הנס שבכך. אנו זקוקים לא פעם לדבר הבלתי רגיל כדי להחזיר לנו את תחושת המשמעות של הדברים הרגילים. כשאנו רואים דבר המתרחש בנסיבות בלתי שגרתיות, אנו רוכשים מחדש את היכולת לראות גם את הנס שבתוך השגרתי והמורגל. השינוי הפתאומי נחוץ לנו כדי שנוכל לראות את מה שהשגרתי מכסה עליו, כדי שנוכל לשוב ולראות מה באמת חשוב ומה לא.

אותם נסים שה' מעביר בדרך הטבע, בהשתלשלות טבעית ומובנת, אלו כנראה הנסים המובחרים, ואלו הנסים שפועלים עלינו יותר. בורא העולם מתגלה בכל פארו דווקא במציאות בה הוא פועל, מחייה ומשפיע את כל הקיום – ואף על פי כן אין רואים אותו. במובן זה דווקא הטבע, וההנהגה שעל פי הטבע, הם שמגלים את שיאה של היצירה האלוקית.

מעין זה אפשר לראות גם בתהליכים ההיסטוריים: יש מאורעות קטנים ששוכחים אותם משום שאין הם משפיעים ומשנים דבר לגבי העתיד; יש מאורעות גדולים ואנשים גדולים עוד יותר שזוכרים אותם בהיסטוריה; ויש דברים עוד יותר גדולים שהם כל כך בסיסיים, עד שאיננו יכולים להגדיר מה הם ומי עשה אותם. אין אנו יודעים מי המציא את הגלגל, כיצד נוצרו ההוויות והמושגים הראשונים. באופן מוזר, הדברים שבאמת שינו את העולם הם דברים שאין יודעים עליהם דבר. הטבע בכללו הוא, במובן זה, היצירה הגדולה ביותר, מפני שכמו כל יצירה גדולה אין רואים בו שום דבר.

לחשוף את האלוקי שבעולם

בשביל להיות מושפעים מניסים כאלו צריך לזהות אותם, לפתוח את העיניים ולשים לב. עצם העובדה שאדם יושב ועושה את חשבונות היום והחודש, את מאורעות חייו, ומודד אותם, מצרף את כל הצירופים הקטנים והגדולים ורואה את ה"נסיך שבכל יום", מעלה אותו מעל ומעבר למקום שבו היה קודם. תיקון הראייה הזה מתרחש בפורים, וסביבו כל העניין של "ונהפוך הוא". "נהפוך הוא" הוא מצב שבו אני יושב בתוך המציאות, במציאות שהיא דרך הטבע וסדר העולם, ויכול לקבל צורת הסתכלות אחרת על אותה מציאות, לחשוף את האלוקי שמסתתר בתוכה. הארה זו של "נסיך שבכל יום עמנו" היא הנמשכת מפורים והלאה.

חג הפורים הוא ללא ספק יוצא דופן בין מועדי ישראל. אפשר למנות שפע פרטים – בהלכה, במנהג ובהתייחסות היסטורית – שבהם הוא נבדל משאר החגים. ההבדל ניכר לא רק בצורות שניתנו לימי הפורים בדורות מאוחרים, אלא בעיקר במקורם הראשון של הדברים – במגילת אסתר עצמה.

גם בהשוואה לחג הקרוב ביותר מבחינת הזמן ומהמשמעות, חג החנוכה, עדיין ניכרים זרותם של מנהגי הפורים ומגילת אסתר. ספרי החשמונאים, אף שלא נכנסו לתוך אסופת ספרי המקרא, שייכים הם ביסודו של דבר למסגרת המחשבתית והסגנונית של ספרי המקרא: באופים של המאורעות המסופרים, בדמויותיהם של הגיבורים, ובמהות הבעיות הדתיות- הלאומיות העומדות ברקעם. לעומתם נראית מגילת אסתר כמעט בעבר השני של הפער בין הנשגב והמגוחך: אחשוורוש המנופח וההפכפך, המן הרשע והקטנוני, אסתר העולה לגדולה כמין בת דמותה של אגדת לכלוכית, ומרדכי הצדיק המסתבך באינטריגות חצר המלכות של רודן מזרחי.

וכבר העירו המפרשים על העובדה שבכל מגילת אסתר לא נזכר שם ה', גם לא בכינוי. לא פלא, אפוא, שנחלקו חכמי ישראל עוד בתקופת המשנה בשאלה אם לכלול ספר זה בין כתבי הקודש.

ההסבר לכל התמיהות הללו מתמצה בנקודה אחת: פורים הוא החג של הגלות, ומגילת אסתר היא הספר של הגלות. מגילת אסתר היא במובן מסוים האבטיפוס, תבנית היסוד של חיי עם ישראל בגלותו. כל הסיפור של מגילת אסתר, הדמויות והאירועים, הנראים כמלודרמה פשטנית וכסיפור אגדתי התלוש מהמציאות, מקבלים משמעות אמיתית, רצינית ואפילו טרגית, כאשר מסתכלים עליהם באספקלריה של ההיסטוריה היהודית – לא רק בתקופת מרדכי ואסתר, אלא בדברי ימי עם ישראל בכל שנות גלותו.

אחשוורוש המלך הגדול, המולך על "שבע ועשרים ומאה מדינה", "על הארץ ואיי הים", השקוע רוב ימיו במשתאות ובארמונות הנשים, המפרסם כמעט בהיסח הדעת, בלי לתת את דעתו לכל התוצאות שבדבר, גזרה להשמיד ולאבד ולהרוג את כל היהודים, האם הוא יציר הדמיון? הלא כמעט אין דור שבו אין אנו פוגשים אותו בצורה כזו או אחרת. ייתכן שהוא באמת אישיות מגוחכת וחסרת חשיבות, אבל אף העריץ השוטה והחלוש ביותר יכול להמיט על עם ישראל בגלותו שואה נוראה.

והמן זה, שהאגדה עיטרה אותו בסיפורים נוספים על מי שהיה "ספר ובלן בכפר קרצום עשרים ושתים שנה", והוא מתגלגל ונעשה ראש מדינה בפועל, ומחליט שהאיבה הפרטית שלו, אמונה טפלה או כל שטות אחרת - מצדיקים לשלוח יד בכל היהודים.

מגילת תמצית החיים בגלות

אין כל צורך להרחיק ולחפש כדי למצוא שוב ושוב את המן הזה, אמיתי מאוד ומאיים מאוד. בקטעים אחדים במגילת אסתר עצמה (שלא לדבר על עיטוריה המדרשיים) המן הוא דמות קומית, אבל בהיסטוריה שלנו הדמות הזו מלווה בהרבה מאוד דמעות ובהרבה מאוד דם. נאום השטנה של המן – "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם" – לא שוכלל בהרבה במשך אלפיים וחמש מאות השנים שעברו מאז. בשינויים קלים הוא חוזר ונשמע אף עתה מפי "המנים" שונים: ריאקציונרים וסוציאליסטים, ימניים ושמאליים, בכל העולם. אכן, שוב אין אנו צוחקים לדמותו העלובה של נואם החוצות הזה, מי שהיה ספר ובלן, או צבע, או מגדל עופות. אנו מפחדים מפניו.

ואפשר להאריך בדברים ולהראות כיצד הסיפור המוזר, התמוה והמגוחך של מגילת אסתר, שעשוי היה להיות מצחיק אלמלא היה טרגי כל כך, חזר והתרחש דור אחר דור במקומות שונים בעולם. כבר אמרו במדרש כי גיבורי המגילה אינם רק דמויות לעצמן: "אחשוורוש ראש למוכרים, המן ראש לקונים", וכך הלאה. כולם משמשים לצורך עצמם, וכבניין-אב למאות ולאלפים כדוגמתם. וכל אלה צומחים מתוך הרע היסודי של מציאות עם ישראל בגולה: עם שאין לו משענת של ממש, עם שזכויותיו תישכחנה תמיד, שחסרונותיו יובלטו בכל עת, וכל קפריזה של שליט, כל שינוי בהלך- רוח, יופנו מיד כנגד השעיר הנצחי לעזאזל.

מגילת אסתר היא אפוא "מגילת הסתר הפנים" האלוקי, מגילת עם ישראל בגלותו, כאשר הסכנות האיומות ביותר לקיומו מתחילות כאילו בקומדיה, וכאשר הנסים המתרחשים בהצלתו נובעים אף הם מתוך אופייה וקרקעה של הגלות.

רק ראייה מעמיקה מאוד – ראיית העתיד היהודי מצד אחד, ואמונה חזקה ובלתי ניתנת לכליה בצד שני – יכלה להביא להכללת המגילה בין ספרי הקודש. שהרי המגילה היא התמצית של חיי עם ישראל בגלות, ושל האמונה כי מתחת לכל הסיבות החיצוניות מתגלה "שומר ישראל". המגילה מלמדת שעם ישראל צריך ללמוד לחיות חיים מסוג זה, ושצריך הוא לצפות לנסים מסוג זה – לא כמו נסי מצרים וים סוף, לא "ביד חזקה ובזרוע נטויה", כי אם בתוך גלגוליה ועקמימויותיה של ההיסטוריה. ובתוך כל זה, להאמין כי "רווח והצלה יעמוד ליהודים", וכי בעתות מצוקה לא יועילו התבוללות והתחפשות גם לאלה היושבים בבית המלך, וכי למרות הכל – יש תקווה.

סיפור המגילה עודנו נמשך כל עוד קיימת הגלות, וכל עוד פועל העולם כפי שהוא פועל כעת – בהסתר פנים ובעילום שם. והלוואי יגיעו מהר ימים שבהם לא נבין עוד את רצינותה של המגילה, שבהם נוכל לקרוא את המגילה בקלות דעת אמיתית, בידיעה כי אין זו אלא אגדה מימים שלא ישובו עוד.