סדר טו בשבט. פירות יבשים. חגיגה משפחתית סביב שולחן ערוך עם מפה לבנה. דבר תורה, סיפור, ואז נזרקת לחלל האויר השאלה "למה אתחפש השנה"? שקט מתוח ואז מישהו עונה: "יש עוד זמן."

אז זהו שהזמן עבר חלף לו וחג פורים כבר הגיע.

חשבנו וחשבנו ומצאנו, אבל לא בנוגע לתחפושת של האוטוטו בת 10 שלי ברצוני לשתף אתכם, אלא במחשבות שהיו לי בתקופה האחרונה בעקבות המסע לחיפוש תחפושות.

התחפושת מכילה בתוכה את המילה חפש. לחפש. להתחפש. וגם את המילה חופש. כששיחקתי במילים האלה הבנתי כמה אנחנו כל השנה בתחפושות וחיפושים ומחפשים חופש מהתחפושת שלנו. מלבישים על פנינו מסכות שונות ומשונות וממש אומני החלפת המסכות ואם תרצו אז גם אשפי התחפושות.

המסכות האלה שאנו מלבישים על פנינו הן מסכות שמאפשרות לנו לשמור על עצמנו. מסכות זה טוב. מסכות הן הגנה. לא תמיד אנחנו צריכים לחשוף את עצמנו ולא בכל עת שנחפוץ נוכל להיות מאה אחוז אנחנו.

המסכות הן לא הבעיה. הבעיה היא בכמות, בעיתוי, מול מי ולמה. הבעיה אם יש מודעות שזו מסכה או לא. אבל תחפושת שלמה? זה כבר סיפור מורכב יותר. מה אנחנו מחפשים כשאנחנו מלבישים על עצמנו תחפושת שלימה? מה אנחנו מחפשים להראות או להסתיר, מה אנחנו מחפשים לשדר לאחר? האם אנחנו שלמים עם התחפושת שעלינו? והשאלה שהכי מעסיקה אותי בעניין: מי תופר לנו את התחפושות?

ההבדל בין המסכות לתחפושות שאת המסכות אנחנו משנים השכם וערב. בעבודה עטים על עצמנו מסכה שמתאימה לתפקיד. מול הילדים, ההורים ואפילו מול בני הזוג אנחנו עוטים מסכות. המסכות משתנות לפעמים מרגע לרגע. מכירים את הסיטואציה הזו שאתם באמצע להתעצבן על משהו, אתם מזעיפים פנים ולא הכי נחמדים לסובבים אתכם (קיראו: הילדים והבעל או האשה) ואז דפיקה בדלת, אתם פותחים והשכנה עומדת בפתח. בשניה אתם עוטים מסכה על הפנים הזעופות וחשופות המסכה, ומחייכים אל השכנה ובאדיבות מרשימה עונים לה ואפילו יוצאים מגדרכם לעזור לה. השכנה הולכת, הדלת נסגרת ובשניה המסכה עפה לה וצוללת למחשכי היקום והפנים הזועפות נחשפות שוב.

כשזה קורה בפעם הבאה, מה דעתכם להשאיר את המסכה המחוייכת עוד קצת? סביר להניח שגם כשתסירו אותה אתם תהיו פחות זעופים ועצבנים.

או אתם נטולי כל מסכה, משתטים עם הילדים, מרגישים חופשי לצחוק ולהתבדח עם האשה או הבעל ואז דפיקה בדלת, אתם פותחים, השכן מלמעלה בפתח ומיד אתם עוטים על פניכם מסכה של אנשים רציניים. אחרי הכל אתם ועד הבית וחלילה מה יחשוב עליכם השכן.

אז איך זה נוצר? המסכות והתחפושות? מה גורם לזה להיווצר ומתי?

כשנולדנו, נולדנו עם רצון עז להיות נאהבים, מוערכים, רצויים ומצליחים. אלה הם ארבעה דברים שמניעים אותנו מרגע הגחנו לעולם. לאט לאט למדנו מה גורם להורים שאוהבים אותנו לאהוב אותנו.

התינוק מזהה מתי ההורים מחייכים ומתלהבים ממנו והוא מתחיל לעשות את זה שוב ושוב, הוא עושה משהו עליו הוא יקבל מחיאות כפיים, והוא ימשיך עוד ועוד עד לדבר הבא. עם הזמן הוא לומד מה ההורים שלו אוהבים והוא מתחיל להתאים את עצמו אליהם.

התינוק גדל, הדרישות ממנו גדלות, נולד לו אח ועוד אח והוא מתחיל למצוא לו את מקומו במערכת המשפחתית.

בנוסף לכך ההורים מקטלגים את הילד וכך בסופו של דבר נוצרת לה מסכה. ועוד מסכה ועוד מסכה. ובמקביל ללמידה שיש צורך להחליף מסכות (אני מחייך לשכנה במעלית למרות שאני לא אוהב אותה) נתפרת לה תחפושת שלימה.

בכל משפחה יש את הילד הטוב והילד הנודניק, הילד החכם ואת העצלן, ילד מסודר ומבולגן. כשמגיעים אלי הורים אני מבקשת מהם שיגדירו לי במילה אחת את הילד שבזכותו הם הגיעו, וגם את שאר הילדים.

מילה אחת.

ואז הם רואים שבעצם הם מקטלגים את הילד. ההורים שלי יודעים הכול, אז אם הם אומרים שאני חכם אני חכם וחייב להוכיח את זה, ואם אני עצלן אני חייב להיות כזה. כך חושב הילד.

אנחנו ההורים מבלי משים תופרים לילדים שלנו תחפושות.

תחשבו על ילד שגדל עם תחפושת של 'לא יוצלח'. הוא מסתובב לו עם "בגד" בצבעים לא יוצלחים, מאובזר בהרבה מאד אביזרים לא יוצלחים המורכבים מהרבה הוכחות המורכבות מאי הצלחות, הולך לו עם הבגד המפואר הזה, וכל מה שכולם רואים זה את הלא יוצלחיות שלו.

הוא גודל והתחפושת המרהיבה מתחילה ללחוץ אז הוא מגדיל אותה. מוסיף לה עוד אביזרים לא יוצלחים, וכך הוא מתבגר ומגדיל את התחפושת. והחיים שלו? ברור. לא מוצלחים. הוא לא מצליח בלימודים, הוא לא מצליח בנישואין.

לא יוצלח כבר אמרנו?

אבל בתוך התחפושת הזו, נמצא אדם שלם. אדם עם יכולות, אדם עם רצונות, וכל הזמן הוא מחפש.

מחפש להצליח, מחפש להיות אהוב, מחפש להיות רצוי איפשהו, מחפש הערכה כי הוא בן אדם. מחפש בתוך התחפושת.

אם יתמזל מזלו, הוא יצליח לפשוט מעליו את התחפושת ולגלות את עצמו מתחתיה במלוא הדרו ויופיו. אם יתמזל מזלו, הוא ייצא לחופשי מהתחפושת.

ולעומתו תחשבו על אותו הילד המוצלח. שלאט לאט נבנית לו תחפושת של מצליחן. הוא מצליח בכל ותחפושתו מאובזרת מהרבה מאד אביזרים של הצלחה. מה רע? הוא מצליח בכל. לא רע להצליח בכל. להיפך, חלומו של כל אחד ואחת. להצליח בכל. רק שאם להצליח הופך להיות הדבר שבזכותו אני קיים כלומר אהוב, מוערך ורצוי, אז ההצלחה היא תחפושת מעיקה.

"אני חייב להצליח אחרת אני כלום, אפס. אין מצב שאכשל כי אז לא יאהבו אותי." הבחירה בין להצליח או להיכשל הופכת להיות קיומית. כי בשבילו הצלחה זה הזהות שלו כמו שהלא יוצלח, המסודר, המוסיקאי החביב וכד' הופך להיות הזהות שלהם.

ואחרי הכל להיכשל זה אנושי. והכי עצוב, שאנשים מאמינים לתחפושת שעליהם, מעין נבואה שמגשימה את עצמה.

יש קול אחד בנשמה שזועק: אני יכול, אני מוכשר! ובמקביל קול אחר זועק לא – אתה אפס, לא מוצלח. תקשיבו לקול הזה. לקול שאומר שאתם שווים. הוא אמיתי. הקול שאומר שמותר לכם להיות גם אחרת.

כשאדם מחליט להוריד מהתחפושת, ולעיתים להוריד אותה כליל, הוא מגלה שהקושי הגדול הוא הסביבה.

הסביבה שכל כך התרגלה אליו. ללא יוצלח הזה, שממילא אי אפשר לסמוך עליו, שחוץ מלהצחיק את החבר'ה אין בו שום דבר מועיל. הוא מגלה שבכל פעם שהוא בסביבה הראשונית והמוכרת, מלבישים אותו בתחפושת הזו של הלא יוצלח.

אחת הסיבות שאנשים מגיעים למקום חדש שאף אחד לא מכיר אותם והם פתאום משתנים, זה מכיוון שלמקום החדש הם מגיעים "נקיים" מאיפור ותחפושות. הם פשוט הם. באמת הם. פתאום יש מישהו שסומך עליהם והם לא רוצים לאכזב והם הולכים עד הסוף, הם יגלו אחריות, הם יצליחו ללמוד, הם יתקדמו בעבודה, הם יבנו מערכת יחסים בריאה, כי אף אחד לא יודע מי הם. והם? משוחררים מהתחפושת, מהסטיגמה, מהתוית.

במקומות האלה הם יפרחו ויפסיקו ללכת בתחושת חיפוש, בתחושת תיסכול שלעיתים אפילו לא מובנת להם.

ולעיתים, הם ילבשו מרצונם את התחפושת כשהם מגיעים למקום בו התחפושת נתפרה, כי ככה הם מרגישים שייכים במקום הזה. רצויים. אם הם מורידים את התחפושת ברגע שהם יוצאים חזרה לעולמם אז זה העיקר.

ואם יש מורה שקורא את המאמר, תזכרו שאם אתם רוצים לעזור לתלמיד שלכם להשתנות, מה שאתם צריכים זה לתת לו להסיר מעליו את התחפושת. ולא פחות חשוב ואולי בעצם הכי חשוב, זה לא להעביר אותו למורה הבא עם אינפורמציה על התחפושת. כי איך שתעבירו אותו, עם איזה סטיגמה שתעבירו אותו כך המורה הבא יתייחס אליו.

עוד רגע פורים. חג לילדים. מסכות ותחפושות. הזדמנות נפלאה להסתכל במראה ולהוריד את התחפושת.

להיכנס פנימה לנפשנו, להסתכל שם בלי פחד לאהוב את מה שה' חנן אותנו בו, ולשמוח עד דלא ידע.