מסופר במגילה על איש מפורסם שהיה לו הכול. קראו לו המן. הוא היה עשיר עצום, משנה למלך, העולם כולו השתחווה אליו, אין אף אדם יותר נכבד ממנו בממלכה כולה. כבוד שאי אפשר לתאר ולהכיל. ובכל זאת, באופן מדהים ומבהיל כאחד, כאשר רואה המן הרשע שמרדכי היהודי אינו משתחווה לו, אומר הוא לזרש אשתו: "וכל זה (העושר, הכבוד, התהילה...) איננו שווה לי!".

זה נשמע מזעזע ממש.

בגלל יהודי אחד שלא משתחווה לך, כל הגדולה שלך לא שווה שום דבר בעיניך? איפה השמחה שלך על המעמד האדיר שלך? איפה הכרת הטוב? אז מה אם יש אדם אחד שלא משתחווה? איפה הביטחון העצמי? הכל יורד לטמיון בגלל איש אחד? הרי ישנם מיליוני אנשים בכל העולם כולו כן משתחווים לך, 127 מדינות בה מעריצים אותך...

כל שנה כשאני קוראת את המשפט הזה, צביטה עוברת בליבי. איזו נמיכות קומה. איזו רדיפה הזויה ואפילו משפילה אחר הכבוד. ואיזה תלות חיצונית באדם אחד. כמה שהוא היה "גדול" לכאורה, כך מתברר הוא כל כך קטן... אין לו שום ביטחון עצמי. הכל תלוי בסביבה החיצונית. ואפילו רק באיש אחד!

עם זאת, התנהגות זו של המן, מלמדת אותנו מסר חשוב ועיקרי לחיים עמוקים של ענווה ושמחה.

מהי הדרך לעצבות?

המן הוא המורה הגדול שלנו לחיים של עצבות. הוא המראה לנו מהי הדרך הבטוחה לתוך הייאוש הגדול, והעצבות שבנפש. ומהי הדרך הזו?

המיקוד והרדיפה אחר מה שאין לי.

במקום שהמן יתהלך שמח וטוב לב על מעמדו הרם והנישא, הוא מתרכז ביהודי אחד שלא משתחווה לו. ובגלל אותו יהודי, כל העושר והכבוד האדיר, כבר לא שווה דבר. הכל מתבטל. שום דבר אינו בעל ערך.

בגלל דבר אחד שחסר לנו. כל הטוב שעבר עלינו היום, כל השפע שה' מרעיף עלינו. הבריאות, המשפחה, הילדים, העשייה, הזוגיות. שום דבר לא שווה. ומדוע? כי יש משהו שעוד חסר. וזהו השיעור שמלמד אותנו המן.

כשאנו ממוקדים במה שאין לנו, שמה שאין הופך להיות העיקר שבחיים, אנו פותחים את הדלת לעצבות ולמרמור. וכשחסר לי אני עצוב מיואש ומדוכא.

וכמה שזה נשמע אולי פשוט, לעיתים זה דווקא מאוד קשה.

לא פעם יש לנו את התחושה שאילו רק היה לנו את זה... אז בוודאי היינו מאושרים! שרק הדבר הזה שחסר לנו, הוא יפתור לנו את הקשיים. אם רק יהיה לנו עושר, או יופי, או זוגיות יותר טובה, או כבוד, או, או, או... אז היינו מגיעים אל המנוחה והשלווה.

וזהו הבלבול הגדול. זוהי העצה של המן. השאיפה והרדיפה אחר הדבר שחסר. הדמיון והפנטזיה שאילו היה לנו את הדבר הזה שעוד חסר אז בטוח היינו זוכים לאושר הנכסף.

וזה, אם מותר לומר, גם השורש של הגאווה. כוח הגאווה הוא זה שאומר לנו "את/ה צודק/ת. את/ה לא יכול/ה לשמוח וליהנות כל עוד אין לך את זה... מגיע לך עוד. בלי הדבר הזה, שום דבר לא שווה".

ואילו הענווה אומרת בדיוק את ההפך. "עכשיו זה הזמן לשמוח. מה שיש לי זה הכי טוב ומתאים עבורי כרגע". כמו שאמרו חז"ל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". להיות עשיר אמיתי אין פרושו כמה כסף או כבוד יש לך, להיות עשיר אמיתי זוהי תוצאה של בחירה ומיקוד עמוק ומהותי במה שיש לי.

ולסיום, אוסיף עוד רמז יפה לעניין, מתוך המגילה. זרש, אשתו של המן, אומרת לו לאחר שהרכיב את מרדכי היהודי על הסוס: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לפול לפניו נפול תיפול לפניו". מה זאת אומרת: "אם מזרע היהודים?" למה דווקא היהודים? אלא שידוע העניין שהמילה יהודי היא משורש המילה הודיה. כלומר, אם המן נופל בנקודה הזו, שאינו יודע להודות על מה שיש זהו הסימן שמכאן והלאה רק ילך ייפול וידרדר...

וזה התיקון הגדול של פורים. למחות את דרכו של המן הרשע. לשמוח, לרקוד ולהודות על מה שיש. לשמוח על הנשמה הטהורה שיש בנו. על הרצונות הנפלאים. לשמוח כי זכינו ויש לנו בורא עולם, אבא רחמן שאוהב אותנו כל כך. לשמוח על הכוחות והכישרונות שניתנו בנו. לחפש את הטוב ואותו לשבח, לרקוד, לשיר ולפאר.