כשהוצאתי לאור את ספר הביכורים שלי (משהו שנראה כאילו חלף נצח מאז), ישבתי לפגישת עבודה והכרות ראשונה עם העורכת שמינתה ההוצאה כדי לחדד את כתב היד.

שוחחנו, ליבנו עניינים, הכרנו, ואז היה לי משהו חשוב במיוחד להגיד לה: תראי, אמרתי, אני לא כל כך בטוח שכתבתי לפי תבניות מקובלות בכתיבה. דמות עגולה, דמות שטוחה, מחבר יודע כל, מחבר שלא יודע כלום. כתבתי את מה שנבע ממני ואני לא בטוח שזה מסונכרן עם הנורמות הספרותיות הרווחות.

העורכת חייכה ואמרה לי: "זה בסדר גמור. מבחינתי, הכי טוב לכתוב ככה, בסגנון האישי שלך ולא לבדוק כל רגע שלא חרגת מאיזה כלל שבכלל לא ברור מי החליט שהוא הכלל."

****

פעם בשנה מגיעים כל שליחי חב"ד מרחבי העולם לכנס השנתי שלהם המתקיים בניו יורק, בסמיכות לבית מדרשו של הרב מליובאוויטש. הכנס כולל סדנאות, ארוחות משותפות, תפילות וגם ערב הצדעה, אבל אין ספק שגולת הכותרת המרגשת והעוצמתית ביותר של הכנס היא העלייה המשותפת לתפילה על ציונו של מי ששלח אותם לארבע כנפות העולם.

הציון של הרבי, "האוהל" כפי שהוא קרוי בחבדניקית מדוברת, הוא מבנה קטן וחסר תקרה הממוקם בתוככי בית החיים היהודי של קווינס ובו טמונים האדמו"ר הקודם של חב"ד וחתנו וממלא מקומו. הרבי. לכאן היה הרבי בעצמו מגיע לעתים תכופות מאוד כדי להתפלל אצל חותנו, וזה המקום, לצד בית מדרשו המיתולוגי של הרבי ה-770, שממשיכים אלפי חסידי חב"ד לפקוד כל אימת שהגעגוע גובר או שהשעה דחוקה.

בכל פעם שאני מבקר במקום, אני נדהם מחדש מחתך האנשים שמגיעים לציונו של הרבי. צעירים וצעירות שנראים כאילו יצאו הרגע מפרסומת של חברת אופנה, ישראלים שבאו לנסות ולהתעשר בניו יורק, אוליגרכים רוסיים, אמריקאים שיצאו הרגע ממשחק כדורסל, וכמובן החסידים שמבחינתם המקום הזה הוא הכל. כי בעצם כמו בשנים עברו, גם היום הרבי הוא של כולם.

יש משהו מדהים ומצמית בשקט השורר במקום, באינטימיות, ברצינות שמשתלטת עליך גם אם אתה ממש לא כזה. בחיבור של האנשים, ובתפילה הזכה והעמוקה של כל אחד ואחד מהם כאילו באותו הרגע השמיים נפתחו רק עבורו.

רגע לפני שהוא נכס פנימה בחרדת קודש, יושב כל אחד ואחת מהאנשים והנשים, וכותב פתק ובו הוא מעלה את כל אשר על ליבו למישהו שלא פגש מעולם, או לפחות בעשרים ושתיים השנים האחרונות. כולל דברים שלא היה מספר בחיים לפסיכולוג. או לאשתו. ואותה רבגוניות שלמעלה באה לידי ביטוי גם כאן: אחד פונה אליו באנגלית: DEAR REBBE. השני כותב לו בעברית מדוברת: כבוד הרב, בבקשה ממך. החסיד כותב "אנא לעורר רחמי שמיים מרובים ממקור הרחמים והסליחות על נפש רוח ונשמה של יעקב בן נחמה", והילדה שלי הקטנה בכלל ציירה לרבי ציור. של מטוס.

***

קשה לי להסביר את המתח והתחושות שבהם אני נמצא בימים שלפני הנסיעה לאוהל של הרבי. מהרגע שקבלתי את כרטיס הטיסה, זה פשוט מנקר לי במוח על כל צעד ושעל.

שלא תטעו. זה לא פחד או חשש. אני בטוח שהרבי שמח על כל יהודי שמגיע להתפלל בציונו, ובטח מהווה מליץ יושר עבורו בשמיים. זה אבל כן משהו שמכניס אותי למין מחויבות ורצינות, אולי כדי שלא אפספס את שעת הכושר ועת הרצון.

אז כנראה שזו עוד סיבה - כדי להקל במשהו את הלחץ הזה - שאני פונה כמעט לכל מי שאני מכיר ומספר לו על הנסיעה העתידית שלי.

מידי שנה אני עובר בין ידידי הרבים, דתיים ושאינם, גברים ונשים, ומודיע לכולם שאני נוסע לקחת חלק בכינוס השליחים של חב"ד, ואשמח להזכיר אותם לברכה על ציונו של הרבי. אני מצדי זקוק רק לשיתוף פעולה קטן מצדם שיחשוף את השם העברי המלא (שלום לך ש̞̞ני, שהיא בכלל שושנה רייזל...) ואת שם האמא. שם המשפחה הוא לא רלוונטי כאן.

ההיענות פשוט מדהימה. אין אחד שלא מעוניין בכך, ועוד מוסיף קרובי משפחה וחברים מן הגורן ומן היקב. "אפשר גם את דודה שלי שקצת חולה?" שואל מישהו מכלי תקשורת בכיר, ואני משיב לו שזה לא מברק ולא צריכים לחסוך בכל מילה...

כמוני, מגיעים גם כל שליחי חב"ד האחרים לתפילה על הציון כשהם אוחזים בערימות על גבי ערימות של בקשות שאספו מחברי קהילותיהם. בעברית, ברוסית, באנגלית, בצרפתית ובעצם כמעט בכל שפה אפשרית. פתקים שכתובים בהם עניינים מהמגירה האחורית של הלב, כאלו שאפילו לפסיכולוג לא מספרים.

אין להם נוסח אחיד. אין להם כללי דקדוק. לא "הנדון", ולא "אדון נכבד, בהמשך לשיחתנו". יש להם כתיבה חופשית שבה כל אחד כותב כאילו שהוא מדבר עם הוריו.

כתיבה מהלב.