הבניינים בפארק אלדורדו מאכלסים את האמידים שבתושבי לוס-אלמיטוס, קליפורניה. מכוניות פאר חונות לצד המדרכות, וילדים מפונקים משחקים בפארק של השכונה.

תמיד היו לי קצת רגשי נחיתות בשל העובדה שהיינו המשפחה היחידה בסביבה שבה האבא הוא רב, ומרוויח פחות מ- 500,000 $ בשנה.

לא שהתביישתי חס ושלום.... שלא תבינו אותי לא נכון.

פשוט הרגשתי שאנו צריכים להפגין התנהגות סוּפּר טובה. כמו לוודא שהבית תמיד נראה יפה ונקי, ולשטוף את האוטו כמה פעמים בשנה. למען השם, הלוא אנחנו מייצגים את כל היהודים הדתיים...

אבל היום ברצוני לספר לכם לא על אנשים שחושבים שהבית שלנו יפה, אלא על אנשים שלא חושבים שהבית של הרב מוזיל את שווי הנדל"ן בשכונה.

אוקיי, בסדר.

אלו הם רגשי נחיתות. אני מודה בכך.

לשכנים מאחורה יש נוף מרהיב אותו אנו יכולים לראות מהמרפסת, ולמרות שאף פעם לא נפגשנו, די ברור לנו שהם משפחה אמריקאית אמידה טיפוסית, עם ילדים בלונדינים חמודים, הרבה מסיבות חברים על שפת הבריכה עם ברביקיו עד שעות הלילה המאוחרות.

אני בטוחה שהם יודעים שאנחנו שונים לחלוטין משאר המשפחות בשכונה.

כך או כך, שכנים אלו החלו בעבודות שיפוץ לבריכה שלהם. בעטיין של עבודות השיפוץ שחלקן נעשו על הקיר המשותף שלנו, הגדר-חי הצומח ליד הבריכה שלנו השתחרר ותלה בצורה מסוכנת בצד שלנו. נראה היה שהשיח עומד ליפול אל הבריכה בכל רגע. הודענו להם על כך והם הבטיחו לטפל בעניין.

אך כשעברו שבועיים והגדר עדיין לא תוקנה, החלטתי לעשות טיול קצרצר סביב הבית ולשוחח עם השכנים. למעשה קיוויתי שהם לא יהיו בבית כי לא הייתי לבושה בבגדים ייצוגיים במיוחד. כתבתי פתק שתכננתי להשאיר בתיבת הדואר שלהם.

בפתח ביתם עמדה מכונית ב.מ.וו. כסופה.

אוי, הם בבית.

דפקתי קלות. הדלת נפתחה, בפתח עמדה אם אמריקאית בלונדינית ומטופחת.

שלום, שמי חני, שכנתך מהחצר האחורית.

פניה לבשו מבט מפוחד.

היא החלה לגמגם: אלוקים אדירים, אני כל כך מצטערת, בעלי קיבל את הפתק שלך. את הבת של הרב, נכון? אתמול נכנסנו דרך החניה ולא שמנו לב לפתק עד היום ב- 6:00 בבוקר כשבעלי הלך לעבודה. הוא השאיר לי הודעה לטפל בעניין בהקדם האפשרי. אני מאד מצטערת. את מכירה את השיפוצניקים האלו, הם אף פעם לא באים כשצריכים אותם.

לא נורא, אני מפייסת אותה, ומודיעה לה שההורים שלי בכלל לא כועסים, אלא שהחגים מתקרבים ואורחים באים לבקר, ולכן נודה להם מאוד אם הם יטפלו בנושא.

היא נאנחה אנחת רווחה וחייכה. "את רוצה לראות את הבריכה?"

כן, מאד.

באמת רציתי.

מכאן ואילך השיחה זרמה תוך שהיא מראה לי את כל השיפוצים שנעשו בבית ובבריכה. כל פנים הבית והחצר לבשו צורה חדשה.

אני נדהמת עד כמה שני בתים מאותו דגם יכולים להיראות שונה.

וואו!

יפה מאד!

נראה שהשכנים התקינו שלושה מפלי מים בבריכה החדשה, וחברתי הבלונדינית כבר מתחילה להתנצל על הרעש שהמפלים עושים, היא מקווה שהם לא מפריעים לנו.

המשפחה ברוכת הילדים שבה גדלתי לא היתה בדיוק מקום שקט וסטרילי, ותמיד הייתי רועדת למחשבה מה השכנים חושבים על כל הרעש שאנו עושים.

הנה הגיעה ההזדמנות המתאימה, ואני מנצלת אותה כדי להתנצל על כל הרעש שאנו עושים (בשם כל הילדים, נכדים, זמירות השבת והחגים אל תוך הלילה, סוכות, תקליטורי המוזיקה החסידית שאנו שומעים בקולי קולות במטבח...)

"לא, אין צורך להתנצל. אני דווקא אוהבת את המוזיקה הזו. אני שומעת אותה כל הזמן ואפילו מתחילה לזהות חלק מן השירים... אני מזמזמת יחד עם הזמרים למרות שאיני מבינה את המילים".

(אוי אלוקים, האם היא אמרה שהיא אוהבת את המוזיקה שלנו??)

"את יודעת, הילדים שלי היו נוהגים לקרוא לכם "המשפחה הנורמלית", משום שהייתם אוכלים ארוחת ערב יחד ולא צפיתם בטלוויזיה כל היום".

(נורמלית? האם היא אמרה נורמלית??)

אני רצה הביתה, צוחקת כל הדרך לרחוב אלדורדו.