קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת
וְדָרַכְתָּ עַל הָרְסִיסִים וּמִשַּׁשְׁתָּ אֶת הַקִּירוֹת
וְכַהֲלוּם רַעַם תְּהַלֵּךְ בֵּין הַדְּלָתוֹת וּבֵין הַחֲדָרִים
בֵּין מִטּוֹת סְתוּרוֹת וּפִסּוֹת חַיִּים קְרוּעוֹת לִגְזָרִים.
וּמִן הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר תִּרְאֶה תֹּאחַזְךָ חַלְחָלָה
עַל מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל הַשָּׂטָן וְעִמּוֹ מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי חַבָּלָה.
וְסִפְּרוּ לְךָ דֻּבּוֹן הַפַּרְוָה וְהַצִּיּוּר הַצָּבוּעַ עַד חֶצְיוֹ
עַל כָּל קוֹרוֹת אוֹתָן הַשָּׁעוֹת וּמַעֲשֵׂי אוֹתוֹ הַיּוֹם:
עַל יַלְדָּה עִם שְׁתֵּי גּוּמוֹת שֶׁהָיְתָה עֲדַיִן בְּפִיגָ'מָה
וּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת בָּעֲרוּ וְדוּמָם שָׁאֲלוּ: לָמָּה.
עֵדִים יְחִידִים הָיוּ – וּמִלְּבַדָּם עוֹד עֵד אֵין –
כִּי הַצִּיּוּר הַיָּפֶה יֻשְׁלַם רַק בְּגַן עֵדֶן.
וּבַשְּׁבִיל הַמְּרֻצָּף תִּפְסַע עוֹד וְהוֹסַפְתָּ לַעֲלוֹת
וְנָשְׂאוּ גַּלֵּי הַדְּמָמָה לְאָזְנֶיךָ אֶת הַקּוֹלוֹת
וְעֵינֶיךָ תַּעֲצֹם, וְשָׁמַעְתָּ בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט
אֶת הַלְמוּת הַלְּבָבוֹת וְאֶת הַנְּשִׁימָה הַנֶּעְתֶּקֶת
וְצַעֲדֵי הַקַּלְגַּסִּים, וְהַקְּרִיאוֹת, וְהָאֵימָה
וְאָב מְחַבֵּק אֶת בְּנוֹ, וּבַת נִצְמֶדֶת לְאִמָּהּ.
וְהַמָּוֶת בֵּין הַשְּׁבִילִים, וְרַק הָעוֹרְבִים מִמַּעַל יְקוֹנֵנוּ
עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה כָּאן, וְעַתָּה – אֵינֶנּוּ.
וְכַאֲשֶׁר תָּחוּשׁ כִּי עוֹד מְעַט קָט וְתַם הַכֹּחַ
אֲזַי תָּקוּם וּתְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לִבְרֹחַ.
וּבָאתָ אֶל הַכְּבִישׁ, וְרָאִיתָ אֶת שְׂרִידֵי הַפַּח
וּבְתוֹךְ מְכוֹנִית אַחַת וְהִנֵּה מוֹשַׁב תִּינוֹק מְהֻפָּךְ.
הַתִּינוֹק הַזֶּה, אֲשֶׁר רֻחַץ וַאֲשֶׁר חֻתַּל, וַאֲשֶׁר חִיֵּךְ בְּשֵׁן חָלָב
הַתִּינוֹק הַזֶּה, הוֹ אֱ־לֹהִים, מֶה הָיָה עָלָיו? מֶה הָיָה עָלָיו?!
וְעָלְתָה מוּל עֵינֶיךָ דְּמוּת כַּף יָדוֹ הַקְּטַנָּה מְקֻפֶּלֶת בִּדְמָמָה
וְאֵינָהּ יוֹדַעַת אַף עַל מִי וְעַל מָה לְהַפְנוֹת אֶצְבַּע מַאֲשִׁימָה.
וְאֶת אֲשֶׁר תִּרְאֶה עוֹד אֵין לְהַעֲלוֹת לֹא עַל הַכְּתָב וְלֹא עַל הַלֵּב
וְרֹאשְׁךָ יַחְשֹׁב לְהִתְפַּלֵּץ, וְגוּפְךָ יְבַקֵּשׁ לְהִתְעַלֵּף
וּבְהִצְטָרֵף תְּמוּנָה לִתְמוּנָה וְדִמְעָה לְדִּמְעָה
וְכָרְעָה נַפְשְׁךָ אַפַּיִם, וְחָרְדָה חֲרָדָה אֲיֻמָּה
וְנִפְצְעָה פְּצָעִים אֲנוּשִׁים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מַרְפֵּא וַאֲרוּכָה
וְיָדַעְתָּ כִּי זֶה חֶלְקְךָ בִּכְאֵב עַמְּךָ, וְזֹאת הִשְׁתַּתְּפוּתְךָ.
וְאֶל הַשָּׂדֶה תֵּצֵא, וְנָשָׂאתָ יָדֶיךָ אֶל הַשָּׁמָיִם
וּבִקַּשְׁתָּ לִצְרֹחַ צְרָחָה גְּדוֹלָה, וְלֹא תִּמְצָא לְךָ נִיב שְׂפָתַיִם
גְּדוֹלָה מֵאֱנוֹשׁ הִיא. גְּדוֹלָה, וְלֹא יְכִילָהּ הַגָּרוֹן
כִּי אֵין מִדָּה לְזֶה הַכְּאֵב, וּגְבוּל אֵין לֶחָרוֹן
וְאִם יֵשׁ אֶלֶף אַלְפֵי מִינֵי נְקָמוֹת בָּעוֹלָם
אֱמֹר, בֶּן אָדָם! עַל זֹאת וְעַל זֹאת, בַּמֶּה יְשֻׁלַּם?
אָז תָּקוּם, וְרָחַצְתָּ פָּנֶיךָ, וּמָחִיתָ אֶת הַדְּמָעוֹת
וְאֶת מַבָּטְךָ תָּסִיט וְתָסִיר מִן הֶעָבָר אֶל הַבָּאוֹת
וְנִשְׁבַּעְתָּ, חֵי נַפְשְׁךָ, כִּי יִכָּתֵב כָּל זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן
לְמַעַן יֵדְעוּ כָּל פֶּרֶק בְּסִפּוּרוֹ שֶׁל עַמֵּנוּ אֲרֹךְ הַזִּכָּרוֹן
וְאֵיךְ אַחַר כָּל זֹאת הִתְנַעֵר וְקָם מֵעָפָר
שׁוּב וָשׁוּב – כֵּן, עַל כָּל זֹאת עוֹד יָשׁוּב וִיסֻפַּר.
וּבְתוֹךְ אוֹתָם הַפְּרָקִים כַּכּוֹכָבִים יַזְהִירוּ
שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים שֶׁזִּנְּקוּ לְהַצִּיל אַחִים שֶׁלֹּא הִכִּירוּ
וְכָל הָאָבוֹת אֲשֶׁר בְּנֵיהֶם שָׁכְלוּ, אַךְ רוּחָם אֵינָהּ נִשְׁבֶּרֶת
עַד אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לְעַמָּם הַכָּבוֹד וְהַתִּפְאֶרֶת.
וְאַתָּה, כַּאֲשֶׁר נוֹכַחְתָּ בְּעֹצֶם הַיָּגוֹן וְכַאֲשֶׁר רָאִיתָ בְּגֹדֶל הַכְּלִמָּה,
זָכוֹר תִּזְכּוֹר כִּי יֵשׁ חוֹבֵשׁ לְכָל פֶּצַע, וְיֵשׁ אוֹסֵף לְכָל דִּמְעָה וְדִמְעָה.
וְאִם בְּחֶשְׁבּוֹן סִבְלוֹת עַמֵּנוּ נוֹסְפָה עוֹד שׁוּרָה
עוֹד תִּגָּבֶה בְּיוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם כָּל שֵׁן וְכָל שְׂעָרָה!
כִּי גָּדוֹל וְעַתִּיק סִפּוּרָם שֶׁל הָאָבוֹת וְשֶׁל הַבָּנִים.
חָזָק הוּא מֵאֶרֶס שִׂנְאָה נוֹשֶׁנֶת בַּת אַלְפֵי שָׁנִים.
חוּט אֶחָד קוֹשְׁרָם מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית וּמִיָּם וְעַד יָם
לֵב אֶחָד וְיִעוּד אֶחָד לָהֶם, וְאָב אֶחָד לְכֻלָּם.
וְאִם בִּימֵי שִׁגְרָה וְשָׁלוֹם דּוֹמֶה הָיָה כִּי הֻפְרַדְנוּ לַשְּׁבָטִים
שָׁב סִפּוּרֵנוּ הַמְשֻׁתָּף וְעוֹלֶה בְּפִי כֹּל בְּצוֹק הָעִתִּים.
וּבִנְפוֹל מִבְצְרֵי בָּשָׂר וָדָם וְדִבְרֵי רַהַב וְגַאֲוָה
לֹא נוֹתַר אֶלָּא אֶלָּא לַעֲטֹף אִישׁ אֶת אָחִיו בְּאַהֲבָה
וְלִלְחֹשׁ תְּפִלָּה לְאֵ־ל אֶחָד חַי וְקַיָּם:
אַתָּה אֲשֶׁר רָאִיתָ בִּכְלִמָּתָם וַאֲשֶׁר רָאִיתָ בְּעָנְיָם
אָנָּא אֵ־ל נָא שְׁמוֹר נָא עַל הַבָּנִים וְעַל הָאַחִים
צַוֵּה לָהֶם מַלְאָכֶיךָ לְשָׁמְרָם בְּכָל הַדְּרָכִים
וּשְׁלַח בְּמַעֲשֵׂיהֶם בְּרָכָה וְהַצְלָחָה מִמְּרוֹמִים
עַד תֶּחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן, בְּרַחֲמִים
כמה תעצומות נפש לך, הרב יצחק קפלן, בהבעת עומק רגשותיך למול הרשע ותוצאותיו ביום פרוץ המתקפה הנפשעת על אזרחים תמימים בני עמנו! ועם זאת, תפילה ואמונה בהצלחה, שלום וגאולה.
הרי רק למקרא מילותיך תתפלץ נפש בן אדם, שהוא בן אדם, יציר בורא עולם.
המילים נדמות כפורחות ממקום הטבח הישר לליבותינו. והמילים אינן דוממות, אינן כחפץ .
הן כעוף דורס וחית טרף הקורעות לגזרים את קורבנותיהן.
ליבותינו פצועים וחסרים חלקיקים שנתלשו, גם מהם, והותירום דומעים, חוששים, פגועים ופחות טהורים,
נלקחה מהם התמימות, השלמות, הפשטות, השלווה, חלק מהתקווה לכל הטוב לו אנו מייחלים ומתפללים.
אך, לא לגמרי, ברוך השם.
אנו חייבים להתנער מהפגע הנורא שפגעו בנו אויבינו, ולא ליפול חלילה לפח הנורא הזה שטמנו לנו.
הרב, כתיבתך החזקה תעזור לקום ולהתנער, כנאמר: "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי".
ובעז"ה נתעשת ונתחזק ובמהרה נזכה לגאולה שלמה, אמן סלה!