בשבת האחרונה הגיע לבית הכנסת חייל ששב מהחזית, בעת שעלה לתורה פנה אליי בשאלה, האם עליו לומר את ברכת "הגומל", היות וכבר מחר הוא חוזר להילחם ואולי נכון לברך רק בסיומה הסופי של משימתו?

לאחר רגע של מחשבה עניתי לו שעליו לברך והוספתי, הרי אנו מאמינים שבכל רגע המצב יכול להשתנות לטובה כך שבתחזית אופטימית כבר לא תהיה חזית לחזור אליה.

הימים האלו מהווים אתגר, יחד עם הניסיון לשמירה על שיגרה ושפיות והימנעות מחשיפת יתר לחדשות,

כמובן, גם המחשבה על המצב נוכחת ומרחפת כל העת איפשהו בין המוח ללב, האם יוכרע סופית האויב? מה עלול חלילה להתפתח בצפון? ואיזה שיגרה אנו יכולים לתכנן לעתיד הקרוב והרחוק.

זה לא בהכרח משהו אקוטי, אך זה נמצא כל העת באחד מתאי העורף של המוח, ומזמן לזמן מציף את התודעה, בפרט כשאנו צריכים לקבוע תכניות לעתיד. חוסר וודאות מחזיק את האדם במוכנות גבוהה, שלא להיתפס עייף, מופתע או לא מספיק בכושר...

תורת החסידות מלמדת אותנו להאיר כל דבר באור חיובי, לבחור זווית שונה ולהפוך את הדבר לחיובי ("אתהפכא" בשפת הקבלה).

התחושות האלו מזכירים לי עיקר אחד מ- 13 עיקרי האמונה "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח .. בכל יום שיבוא" האמונה בחזון אחרית הימים הנבואי, והציפייה לעידן שיביא קץ לצרות ויהפוך את העולם לטוב.

גם האמונה והציפייה הזו היא לא דבר אקוטי שמתבטא בהתנהגות מסוימת, אך מסתבר שזה מה שאידיאל האמונה אומר: איפשהו בין המוח ללב על האופטימיות להיות נוכחת ומורגשת וגם כשאנו קובעים תכניות לעתיד עלינו לקחת אותה בחשבון.

אם הגאולה מגיעה עכשיו, איך זה תופס אותי? האם אני מוכן לשינוי? בכושר ראוי? אולי מילוי מצברים רוחני יביא אותנו למוכנות גבוהה יותר.

כדאי שגם החשיבה הזו תלווה אותנו ביום יום, כך נאסוף על הדרך עוד מצווה ועוד מעשה טוב לקראת העתיד החיובי שיבוא.

ננסה לפחות להשוות ולאזן בין התחושות וזכותה של הנכחת האמונה והציפיה לטוב תביא לכך שבעזרת ה' הטוב יגיע בקרוב.