באחד מימי ראשון שאל אותי מישהו שאלה. לעיתים תכופות אני מדבר על כך שהתורה מביאה אחדות והרמוניה לעולם. אך, ציין השואל, אפילו בתורה קיימים הבדלים ואי-אחדות. לטענתו הוא הביא כמה דוגמאות ותהה כיצד אפשר לפשר בין דבריי ובין דוגמאות אלו.

הנה הדוגמאות:

1. התורה אוסרת נישואים מעורבים, ובכך היא יוצרת הפרדה בין בני-האדם.

2. כמו-כן, התורה אוסרת לערב בשר וחלב. למרות שהתורה לא מנמקת איסור זה, ניתן להסיק מכך שההפרדה בין מינים שונים היא דבר רצוי.

3. דוגמא דומה לכך, היא איסור ה"שעטנז" – האיסור ללבוש בגד המורכב מצמר ופשתן יחדיו. שוב, גם לאיסור זה לא הובא נימוק, אך גם ממנו ניתן ללמוד על הנחיצות לשמור קווי הפרדה ברורים בין המינים.

השבתי כמו יהודי טוב: "אתה צודק במאה אחוז, ויחד עם זאת אראה לך במה טעית".

ראשית, הוספתי עוד כמה דוגמאות של הפרדה בתורה:

א. התורה אוסרת על גברים ללבוש לבוש נשי ועל הנשים ללבוש בגדים בעלי אופי גברי. דומה כי יש כאן מסר לגבי שמירה על ההפרדה בין זכר לנקבה.

ב. התורה אוסרת עלינו לרתום יחדיו שני בעלי חיים ממינים שונים או להכליא ביניהם.

ג. התורה אומרת לנו שלא לשתול יחדיו שני מינים שונים.

מכאן מתבקשת התשובה: האם התורה דוגלת בשוני או בהרמוניה?

אחד או יחיד

כדי להיטיב יותר לתפוס את העניין, הבה נתבונן באידאל התורני של ה'אחדות'.

יתכן והפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא הפסוק המפורסם ביותר בתורה. זוהי התפילה שכל ילד קטן מתפלל לפני השינה, ויהודים בכל רחבי העולם אומרים אותה פעמיים ביום. קיימים סיפורים רבים על קדושים שהלכו אל מותם על המוקד או בתאי הגזים כשעל שפתיהם הפסוק "שמע ישראל".

מה מיוחד כל כך בקריאת "שמע" הזאת?

היהודי המשכיל ודאי יאמר כי פסוק זה נותן ביטוי לאמונה במונותיאיזם – אלוקים הוא אחד. ה"שמע" מייצג את התאולוגיה שאותה ייצג אברהם באופן חלוצי כל כך בעולם עובד האלילים של תקופתו.

אולם מה משמעות המונותאיזם? האם משמעותו בפשטות שאנו מאמינים באלוקים אחד, בניגוד לאלים רבים? ומה היה קורה אילו קבוצת אנשים הייתה מאמינה כי פסל מסוים אחד הוא האלוקים, ואנשיה היו מאמינים בפסל אחד בלבד ולא באף אחד אחר? האם אז הם היו קרויים מונותיאיסטים? כמובן שלא, אבל מדוע?

עלינו להבין כי המונותיאיזם איננו רק שאלה של כמות. העניין הוא לא שהיהדות מוקיעה את האמונה בחמישים אלילים, אך אילו היה מדובר בעשרה אלילים אזי היה זה יותר מתקבל על הדעת. מה שאברהם עשה לא היה צמצום גרידא של מספר האלילים למסגרת של אליל אחד בלבד. אילו זה היה המצב, אזי יכולנו לטעון כי המונותאיזם היה קיים כבר בכתות מן התקופות שטרם זמנו של אברהם.

המונותאיזם משמעותו הרבה יותר מאלוקים אחד לעומת שניים. הוא אינו סתם הצהרה שלא קיים כל אלוקים אחר חוץ מאלוקים עצמו, אלא הצהרה שלא קיימת כל מציאות אחרת חוץ מאלוקים. לא קיים שום דבר כלל חוץ מן היסוד השמימי, חוץ מהווייתו של אלוקים.

אם כך הם פני הדברים, מדוע אנו מגדירים את האלוקים בתור "ה' אחד"? הלא היה טוב יותר לו היינו משתמשים במילה יחיד, שפירושו גם "הבלעדי". "אחד" יכול להיות מציאות יחידה, המורכבת מרכיבים המתלכדים לאחדות אחת. "בלעדי" מדגיש את ההעדר המוחלט של מציאות אחרת. מדוע לקרוא לאלוקים "אחד" כשביכולתנו לקרוא לו "הבלעדי"?

המסר של קריאת שמע נותן ביטוי ליופי שהבאתו של עולם שהשוני שורר בו, עולם שנדמה כי הוא מנותק מעצמו, וודאי שהוא מנותק מן היסוד האלוקי, לכלל הרמוניה עם התוכנית האלוקית.

אלוקים ברא עולם של הבדלים. כך הדבר אמור להיות. אילו היה הרצון האלוקי מתמצה ביסוד אחד בלבד, אזי אלוקים היה בורא ישות אחת ויחידה ויוצר טבע פחות מורכב.

אלוקים ברא עולם שיש בו גברים ונשים, יהודים וגויים, עצים ופרחים וכו', כדי שכל אחד מאיתנו יוכל – כל אדם בתחומו – לתרום למטרה האלוקית, שהיא להפוך את העולם הזה למקום אלוקי.

אלוקים ברא סימפוניה שבה כלי נגינה שונים רבים תורמים להרמוניה השמימית. כל שעלינו לעשות הוא למצוא את הכישרון המיוחד ואת תרומתו הייחודית של כל כלי וכלי. מחיקת ההבדלים מחטיאה את המטרה. עלינו ללמוד מן ההבדלים ולהשתמש בהם בדרך שבה רצה אלוקים. לכל אחת מיצירותיו של אלוקים – על ההבדלים שביניהן – יש לה תפקיד ייחודי במצעדנו לקראת מציאת משמעות.

מכאן שאכן, בתורה קיימת דוקטרינת נפרדות. אותה תורה שחגגה את האחדות העמוקה שבין בעל לאשתו מזהירה כל אחד מאיתנו לא לשכוח מי הוא. טשטוש הגבולות שבין גבר לאישה מוביל לאובדן זהות.

המטרה היהודית היא "ה' אחד", – להכיר בעולם שברא אלוקים, על כל הפרמטרים וההבדלים שבו, ולהכיר ביופי שבדקויות הללו של העולם הנפלא הזה שבו אנו חיים.