תפילת מנחה הנאמרת אחרי הצהריים היא התפילה הקצרה מבין שלושת התפילות של היום. יתרה מזו, זמנה של תפילה זו מגיע בדרך כלל כאשר אנו עדיין שקועים בעבודתנו. אנשים עייפים ועסוקים, וקשה להם לשכוח מטרדות היום ולהפנות את תשומת הלב לחלוטין אל התפילה לבורא העולם. כך תפילת המנחה מקבלת לעיתים קרובות יחס זריז ונמרץ. באופן פרדוכסלי, מנחה היא תפילה נעלה ומרוממת באופן ייחודי. בראייה חסידית, זו תמיד פעולה קטנה, בלתי מורגשת, בלתי נוחה, אשר זוכה לתוצאות הטובות ביותר.

למרות שמושג זה מוסבר היטב בספרי הקודש, בורא העולם ביקש שאלמד זאת מניסיון אישי.

במשך שנים רבות היתה לי הזכות להרצות בשבתונים הנערכים כל שנה בסוף חודש דצמבר בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. בדרך כלל הייתי מגיע לניו יורק ביום חמישי או שישי ועוזב ביום ראשון שאחריו. תמיד הזמנתי את הטיסה החוזרת כך שאוכל להצטרף למניין של הרבי מליובאוויטש בתפילת מנחה ביום ראשון.

באחת ההזדמנויות הללו לפני שנים רבות הזמנתי את טיסת החזור שלי למונטריאול לשעה 4:30 בצהריים. באותו יום ראשון בבוקר התחלתי לדאוג. אני נוסע מאד עצבני ובדרך כלל משתדל להיות בשדה התעופה לפחות שעה לפני הטיסה. מדוע החלטתי לצאת כל כך מוקדם? המניין של הרבי מתחיל בדרך כלל בשעה 3:15 ונגמר בד"כ ב- 3:30. כשאני מאפשר לעצמי 15 דקות לחזור למקום שבו התארחתי, יכולתי לצאת לשדה התעופה לא לפני רבע לארבע. ומה אם יהיו פקקים? ומה אם פתאום יהיה פנצ'ר בגלגל? מה אם פתאום ייפול עץ לרוחב הכביש ובשל חופשת יום ראשון אנשי העירייה יתעצלו בטיפול? הרגעתי את עצמי במחשבה שדברים כאלו לא אמורים לקרות, ואם אעזוב בדיוק ברבע לארבע אוכל להגיע לטיסה בזמן.

ואז התחלתי עם הריטואל הקבוע מורט העצבים של סידור הנסיעה לשדה התעופה. באותם ימים היה רק חברת מוניות אחת שנוהלה על-ידי חסידים – כאלו שלגביהם זמן לא אומר כלום. נכנסתי למשרד של חברת המוניות ואמרתי להם שאני מבקש מכונית לשדה התעופה בדיוק בשעה רבע לארבע. הדגשתי שאין הכוונה ל- 3:50 או אפילו 3:46. לא רציתי בערך. הבעלים, בקולו המלטף, הרגיע אותי שהמונית תגיע בדיוק בזמן. הם היו מקצועיים ובעלי ניסיון רב ואין לי מה לדאוג.

התחלתי לעזוב את המשרד אך בפתח הדלת נזכרתי לפתע במשהו ושבתי על עקבותיי. שאלתי את בעל החברה האם הוא מעוניין במקרה לדעת להיכן עליו לשלולח את המונית. "אה, כן, כמובן. אני מצטער" הוא אמר. נו, אתם כבר רואים אם מי היה לי עסק.

כשהגיעה השעה שלוש הצטופפתי בבית הכנסת הקטן בו התפלל הרבי את תפילת המנחה. המקום היה צפוף, עצמותיי כאבו ולא יכולתי לנשום, אך זה לא העיק עלי. לכך התרגלתי. מה שהטריד אותי היה השעון המתקתק.

3:15, 3:16, 3:17.

בשלוש ועשרים הופיע הרבי ותפילת מנחה החלה. ניסיתי להתרכז בתפילה, להזכיר לעצמי שאני מתפלל באותו מניין יחד עם הרבי, אך מוחי המותש ומרוט העצבים לא הצליח לשים לב.

תוך כדי מאבקיי עם עצמי, הבחנתי בקול רך ומייבב לידי. כבר הספקתי לסיים את התפילה בזריזות ויכולתי להעיף מבט לצדדים אל שכני. הוא היה גבוה רזה ומזוקן, לבוש כחסיד. עיניו היו עצומות ודמעות זלגו על לחייו. פניו היו מרוכזות בתפילה. הוא התפלל לאט ובמאמץ נראה לעין.

למרות כל טרדותיי התפילה שלו נגעה ללבי. לא יכולתי לדמיין איזו צרה צרורה גרמה לו לשפוך את לבו לבורא העולם. אולי היה לו ילד חולה בבית או אולי מצב כלכלי קשה. הנחתי שהוא אורח מחוץ לעיר המחפש את עזרתו של הרבי, ולא יכולתי שלא להרגיש אשם על אותם דברים טפשיים שמעסיקים אותי בקשר לשירות המוניות, שדה התעופה וכו'. איחלתי לו בלבי כל טוב וקיוויתי שהדברים יסתדרו אצלו לטובה.

תפילת מנחה נגמרה, מהרתי חזרה לבית מארחיי, ובשעה 3:42 חיכיתי למונית שהובטחה לי כשכולי דרוך עם אש בעיניים, בטוח שהמונית לא תגיע בזמן. בדיוק בשעה 3:45 נשמע קולה של מכונית הסטיישן החלודה המתקרבת ברעש ופולטת אגזוז כחול. הנהג מסמן לי להיכנס. לא האמנתי למראה עיניי. שמתי את מזוודתי בבגז' וטיפסתי אל המושב שליד הנהג.

ההלם השני שלי הגיע כאשר ראיתי, שהנהג היה לא אחר מאשר אותו מתפלל קורע לב שעמד לידי במנחה. לאחר שהתחלנו בנסיעה, הנהג פיזם לעצמו מנגינה חסידית עליזה ונראה די מאושר. התחלנו לדבר. בזהירות שאלתיו על מצבו, בריאותו, בריאות בני משפחתו ומצבו הכלכלי. על כל שאלה הוא ענה ב"ברוך השם" (אם כי נבוך איכשהו). יתרה מזו, אשתו עמדה ללדת כל רגע והוא היה במצב רוח מאושר ומרוגש באופן מיוחד. לאט ובהדרגה התחלתי להבין שתפילתו המשתפכת, שלה הייתי עד באותו אחר-הצהריים, זוהי תפילת המנחה הרגילה והיומית שלו.