שאלה:

בהלכה ראיתי דבר הזוי ביותר. כתוב שם איך עליך לשרוך את נעליך! אתה אמור לנעול את נעלך הימנית לפני שאתה נועל את השמאלית, ולאחר מכן עליך לשרוך את הנעל השמאלית לפני שאתה שורך את הימנית. וכשאתה חולץ את הנעליים, עשה להפך: התר את שרוכי הנעל הימנית ולאחר מכן – את שרוכי נעלך השמאלית. ואם אתה איטר יד ימינך, כלומר שמאלי, עשה הכול הפוך!

אולי אני מפספס כאן משהו, אבל איפה הלקח המוסרי הגדול בכל זה? האם אני הופך לאדם טוב יותר אם אני שורך את נעליי בדרך מיוחדת?

תשובה:

צורת גוף האדם משקפת את קווי המתאר של נפש האדם. לגופנו יש שני צדדים, ימין ושמאל, כי לנפש יש שני כוחות מובהקים. מצד אחד קיים הכוח להעניק, להיות מוחצן ורב-הבעה; ומצד אחר קיים הכוח לעכב, להיות מופנם ומאופק. אלו שני הצדדים של הנפש, צד טוב-הלב וצד המשמעת. שני הצדדים האלה תואמים את שני צידי הגוף – הימני והשמאלי.

שני הכוחות חיוניים, אולם המפתח לחיים בריאים ולמערכות יחסים מוצלחות הוא לדעת לאזן בין שני הכוחות הללו – מתי להיות אסרטיביים ומתי לוותר; מתי להיות קשוחים ומתי נוחים להיענות; מתי להניח לעצמך להשתחרר ומתי פשוט להגיד לא.

בקבלה הצד החזק יותר (הימני אצל ימניים והשמאלי אצל שמאליים) מייצג נתינה, והצד החלש יותר מסמל איפוק. מכאן אנו למדים שכוח הנתינה שלנו צריך להיות דומיננטי יותר מכוח האיפוק. האידאל הוא שיהיה לנו יותר טוב לב ממשמעת.

האידאלים מתממשים באמצעות פעולות. לסמליותם של הדברים יכולה להיות עלינו השפעה עמוקה, ואפילו לסמליותם של המעשים הפשוטים שאנו מבצעים – ואפילו של פעולת ההתלבשות.

נעילת הנעל היא מעשה של נתינה (לכף רגלך), לכן מקדימים ונועלים את נעל רגל ימין ראשונה. אחרי כן שורכים את הנעל של הרגל החלשה יותר, שכן הקשירה היא מעשה של איפוק. אולם התרת השרוכים היא מעשה של שחרור, ולכן כשאתם מתירים את שרוכי הנעליים, נותנים את זכות הבכורה לרגל החזקה יותר. חליצת הנעל היא לקיחה, מעשה של משמעת, ולכן כאן הצד החלש ראשון. הכול הוא סמל לאותו עניין – המשמעת חשובה, אבל מה שצריך לשלוט בכיפה הוא טוב הלב.

תארו לעצמכם שהיה עליכם לעצור ולחשוב מדי יום ביומו. פתאום, אפילו השגרה היום-יומית ביותר הופכת למדיטציה. אם אני נותן דעתי אפילו על המשמעות של שריכת שרוכי נעליי, אזי יש סיכוי רב יותר שאתחשב בבני האדם שאני פוגש, והבטחה שבעודני משתמש באיפוק הראוי, אני מייחד את ידי החזקה לטוב הלב.