נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים. וארז״ל לחייך הם שני לוחות בתורים הם שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. (עיין רבות בשה״ש) ולהבין מהו בתורים והוה ליה למימה בתורות. ונקדים להבין המשל כפשוטו כי תורים הם תכשיטין הנעשים כעין ראש תור שהוא תבנית משולש (ע׳ בשבת דפ״ה ע״ב) והיה דרכו לעשות שני תכשיטין כעין תורים לתת בלחיים. ולהבין הנמשל מזה הנה התורה והמצות נחלקים דרך כלל לג׳ בחינות תורה ועבודה וגמ״ח שהם בחי׳ אמ״ר (וכמש״ל ע״פ לסוסתי כו׳). אש ממטה למעלה בחי׳ עבודה כו׳. ומים הוא חסד וצדקה להחיות רוח שפלים למעלה למטה והבחי׳ הממוצעת היא התורה והנה בחי׳ אמ״ר היא בחי׳ סגול וסגול הוא מלשון סגולה כמו עד״מ שיש ענינים מרפאים בדרך רפואה וטבע ויש שהם מרפאים בדרך סגולה שעפ״י דרך הטבע אין דרך להיות רפואה עי״ז אליו ומ״מ יש איזה סגולה בדרך רחוקה ונפלאה במה שאינה מושגת בהשגת והשכלת הרופאים הטבעים להיות על ידי זה רפואה זו וכן על דרך משל נקראים ישראל עם סגולתו שאותנו בחר ה׳ שלא כסדר ודרך ההשתלשלות מעילה לעילה אלא ישראל עלו במחשבה למעלה מסדר ההשתלשלות שמה שנמשך למעלה מסדר ההשתלשלות נק׳ בשם סגולה (ועיין בזהר ר״פ תרומה דקכ״ו סע״א ח״א פ׳ נח ס״ה א׳ ויצא קס״א ב׳. ח״ג במדבר קי״ט ב׳ האזינו דרצ״ח ב׳. ועמ״ש מענין סגול סד״ה אסרי לגפן עירה) וכן בחי׳ אמ״ר הנ״ל נמשך למלה מסדר ההשתלשלות כו׳. וגם הם בבחי׳ נקודת סגול כי ענין סגול היינו שנקודה האמצעית הוא תחת שני הנקודות שכן סדר העבודה תחלה צריך להיות בבחי׳ אש ממטה למעלה כו׳. ואח״כ אם רץ לבך שוב לאחד להיות המשכות מלמעלה למטה בבחינת צדקה וגמ״ח להחיות רוח שפלים כו׳ והתורה היא בחי׳ ממוצעת דהיינו שהוא להיות למעלה ולמטה שוין כמ״ש ולא תחללו את שם קדשי פי׳ שלא לעשות חלל והפסק להשראת שם קדשו שיהיה גם למטה כסא ומכון לשבתו ית׳ כמו למעלה (וכמ״ש בפ׳ ראה סד״ה כי תשמע בקול כו׳ לעשות הישר כו׳ ע״ש ובפ׳ יתרו סד״ה משה ידבר והאלקים יעננו כו׳ ועמ״ש בד״ה ביום השמיני עצרת בפי׳ ואמת ה׳ לעולם. ואמת זו תורה) והיינו ע״י עסק התורה כי הלומד דבר הלכה הוא רק שנמשך אחר התנאים והאמוראים כמו ר׳ אליעזר אומר ב״ש אומרים. וגם לפעמים לומד במסכת שאין צריך לה כלל למעשה אלא עיקר כוונת הלימוד כדי להיות ואשים דברי בפיך שדבר ה׳ זו הלכה היא המדבר בפיך וצריך לעשות  פיו כלי ומכון להיות בחינת ביטול לדבר ה׳ וזהו בחינת סגול שתי נקודות שוות והשלישית ממוצ ע׳ תחת יהם. והנה כל זה הוא בסדר העבודה שלמטה באדם. אבל הנה באתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא שם נעשה שלש בחי׳ נקודות הנ״ל בבחי׳ סגולתא שהנקודה אמצעית היא למעלה עומדת על גבי שתי הנקודות. שממטה למעלה בעבודת האדם הנה הנקודה אמצעית היא האחרונה שמתחלה צריך להיות סדר העבודה ממטה למעלה כו׳. ואח״כ המשכה כו׳. ואחר כך יכול לבא ולעלות ולהגיע למדריגת בחינת ביטול דבחינת ולא תחללו כו׳. אבל מלמעלה למטה באתערותא דלעילא שם בחינת נקודה האמצעית היא בעצם וראשונה:
ב והנה כתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. (ע׳ רבות נשא ס״פ י״ג) פי׳ שבחי׳ סגול זה הוא בבחי׳ נקודות הוא בבחי׳ כסף בחי׳ אהבה של קרירות אבל בבחי׳ ומעלת הזהב על הכסף שהוא בבחי׳ רשפי אש וכו׳ נעשה נקודות אלו בחי׳ תורים כמו ראש תור בגמרא בחינת משולש דהיינו להמשיך קוין לנקודות אלו כי בהיותן נקודות הם כמו ענינים נפרדים להיות תחלה ממטה למעלה רשפי אש כו׳ ואח״כ מים כו׳. והיינו בהיות האהבה בקרירות הם ענפין מתפרדין כו׳ אבל בהתלהבות והתלהטות האהבה הנה נעשו בבחינת התכללות זו בזו. ועל זה נאמר והחוט המשולש כו׳ [ועיין מענין תורי זהב בפ׳ נשא (קמ״ג סע״ב ודקמ״ב סע״א) בענין מי זהב (קל״ה ב׳). ובפ׳ האזינו (דרצ״ב סע״א) תולדות (קמ״ה ב׳) בענין הנחמדים מזהב בפ׳ נח (ע״א ב׳) ויחי (רמ״ז א׳). ור״פ קרח. האזינו (רצ״ה ב׳). ובפ׳ תרומה (קמ״ח א׳) דודאי זהב סליק יתיר כו׳ הובא בפרדס ש״י פ״ג ועמ״ש מענין האהבה שבהתלהטות שהיא בחינת כמעלת הזהב בד״ה ועשית ציץ זהב טהור ובד״ה ויושט הלך לאסתר את שרביט הזהב ובפ׳ מקץ בד״ה כי עמך מקור חיים ובפ׳ בהעלותך בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב ובפ׳ בהר בד״ה כי תבאו כו׳ ושבת הארץ ובפ׳ שלח ע״פ והיה לכם לציצית ובפ׳ תשא ע״פ שמאלו תחת לראשי ובס׳ ש״ב פ״נ. ומענין התכללות המדות בפ׳ תולדות בביאור ע״פ מים רבים בענין רבקה של שלש שלש בקר כו׳ ובביאור ע״פ וקבל היהודים בסופו ובפ׳ ואתחנן ע״פ וידעת היום. ומ״ש בסמוך בענין ב׳ תורים ב׳ תורות כו׳ י״ל שהן עצמן בחי׳ זו״נ כשהן בהתכללות ועמ״ש סד״ה כי ההרים ימושו בענין ואגודתו על ארץ כו׳ ואגודתו היינו ג״כ בחינת התכללות וע׳ עוד מענין תורי זהב בזח״א בראשית (דף א׳ ע״ב) וירא (צ״ז ב׳) ע״פ וקול התור ויקרא (דף ד׳ ע״ב)] והנה כמו שבחי׳ נקודת סגול הם ב׳ בחי׳ סגול וסגולתא דהיינו ממטה למעלה וממעלה למטה כן בבחי׳ תורים הם ג״כ ב׳ תורים ממטה למעלה וממעלה למטה והם ב׳ בחי׳ תורות תשב״כ ותשבע״פ וזהו נעוו לחייך בתורים כו׳ פי׳ לחייך לחי עליון ולחי התחתון מקום מוצא הבל הדיבור כי הבלא סליק לעילא כו׳ בחי׳ גבורות והסתלקות הוא בחי׳ רשפי אש מעלת הזהב על הכסף (ועמ״ש בפ׳ אחרי בד״ה כי ביום הזה יכפר הבל הלב אותיות להב כו׳ וגם הוא כלול מכל ג׳ בחי׳ אמ״ר ועמ״ש הרמ״ז פ׳ פנחס )(דרט״ו) בד״ה האי אומאה בענין אמ״ר מעלת האהבה כו׳ הנ״ל נעשה ונמשך בחי׳ תורים לבחינת נקודות אלו ונעשה מהם קוין בהתכללות הנקודות זו בזו וכל זה בבחי׳ לחיים שהוא מ קום מו צא הבל הדיבור כו׳ כי הבל סליק לעילא (עמ״ש מענין הבל הדיבור בד״ה ביום השמע״צ וע׳ בע״ח שער העקודים פ״א וע׳ בזח״ג בפ׳ תזריע מ״ז ב׳ ח״ב שמות ג׳ א׳ ובמק״מ שם):
ג אבל צוארך בחרוזים הוא בחי׳ אבנים טובות ומרגליות מופרדים וקבועים ותלויים בחוט שהחוט נכנס בהם ומחברם שלא יתפרדו. וכך עד״מ נמשך הקל קול יעקב יוד עקב הוא מדתו של יעקב בחי׳ חוט מבריח מן הקצה אל הקצה (עמ״ש מענין זה דיעקב בפ׳ צו בד״ה  והיה אור הלבנה כו׳ ובד״ה משמח חתן כו׳ וע׳ בזהר ס״פ תרומה קע״ה ב׳) דהיינו אפילו בבחי׳ קצה אחרון שהוא רחוק מקצה הראשון לגמרי דהיינו בחי׳ עלמא דפרודא דברים זרים ונפרדים כו׳ ונמשך קול והמשכה עליונה מלמעלה שיתחברו ויתייחדו גם הם ליחודו ית׳. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו כו׳ כי הוא יתברך מקומו של עולם כמאמר ברוך המקום בחינת ממכ״ע ואבנים הם בחינת אותיות שנפלו בשבירת הכלים ויעקב הוא המביאן ומעלה אותם למעלה בבחינת מראשותיו (ועמ״ש מענין זה ר״פ ויצא בד״ה ושבתי בשלום כו׳). וכשם שבמשל החרוזים מאבנים טובות שהם נקובים וחלולים כך צריך לעשות מקום חלל כמ״ש ולבי חלל בקרבי להיות כלי ריקן מחזיק המשכות אור א״ס ב״ה שאין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל אליו במציאות לגמרי בבחינת אין ממש שלא יהיה תופס מקום כלל ליש ודבר. וכדי להיות ביטול זה הוא על ידי בחינת קול יעקב שהקול מעורר הכוונה והכוונה אינו מחשבה לבדה כ״א להיות מכוון כו׳. וכך בחי׳ כנ״י נקרא כוונה ע״ש שצריך לכוון את לבו לגבי א״ס ב״ה בבחינת ביטול כו׳ שיהיה מכוון נגד בחינת אין ערוך לך כו׳ שיהיה נתפס במוחו ולבו כי אין עוד מלבדו. וזהו ענין שיכוונו את לבם שבמשנה רפ״ה דברכות היינו כאדם המכוין לזרוק חיצו במקום ידוע כך תהיה כוונת הנפש לצאת מנרתקה ולהשתפך אל חיק אביה בבחי׳ ביטול במציאות ולהתכלל במקורה מקור החיים מקור התענוגים אור א״ס ב״ה שיהיה אור א״ס ב״ה ממש שורה ומתגלה בנפשו כי אין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל אליו והוא בחינת עשיית הנקבים והחלולים שבאבנים טובות (ועמ״ש בד״ה לא הביט און ביעקב מענין מצות צריכות כוונה ומ״ש בד״ה ושמתי כדכד בפי׳ ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ) כדי שיכנוס בהם החוט המחברם וכך הוא עד״מ בחינת ביטול הנ״ל להיות בבחינת ולב חלל בקרבי שהוא בחי׳ כלי ריקן. וזהו מ״ש הקל קול יעקב. והנה קול הראשון חסר וי״ו שהוא בחינת תפלה והעלאה ממטה למעלה להיות כאריה ישאג. אך א״א להיות העלאה זו בלתי על ידי המשכה בחינת קול העליון מלמעלה למטה. וכמ״ש במ״א ע״פ הקל קול יעקב ועד״ז איתא בזהר בשלח (דף נ׳ ע״א) בתוספתא עד לא אשתקע אוירא דכיא ולא נהיר א בנין נקיבן הוו סתימאן. שצ״ל המשכה בתחלה מבחי׳ אוירא דכיא שעי״ז יהיו האבנין נקיבן והוא בחי׳ המשכת מ״ד לעורר המ״ן דב״ן אבן א׳ בן וכו׳. וזהו ענין הקול וההמשכה מלמעלה לעורר הקול שמלמטה למעלה והכוונה כו׳. והקול הב׳ דיעקב המלא וי״ו הוא בחי׳ בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה והוא בחינת חוט הנכנס בתוכם לחברם שיהיו לאחדים שהחוט הוא בחינת המבריח מן הקצה אל הקצה שיהיה בחי׳ אני ה׳ לא שניתי ואני ראשון ואני אחרון בשוה (והוא בחי׳ תורה וכנ״ל ממ״ש ע״פ כי תשמע בקול כו׳ לעשות הישר כו׳ והיינו שהתורה היא פנימית רצונו וחכמתו יתברך והוא וחכמתו ורצונו הכל אחד וזהו בחינת החוט הנכנס לתוך האבנים לחברם כו׳ ועמ״ש סד״ה ויקח קרח בענין בן פורת יוסף). וזהו כה אמר הוי׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון. כי מלך ישראל הוא בחי׳ מלכותו ית׳ השוכן ומתלבש בתחתונים בהשתלשלות וירידת המדרגות מאור א״ס. וגואלו של מלך פי׳ שיגאול ויפדה מדת מלכותו ית׳ מהתלבשות בק״נ ולהיות בבחינת את השמים ואת הארץ אני מלא בבחינת שמים ובבחינת ארץ בשוה להיות הגילוי למטה כמו למעלה ואז אני ראשון ואני אחרון בשוה (ועמ״ש בד״ה ששים המה מלכות בענין ומשם יפרד כו׳ מפלגא דלעילא כו׳ אכן על ידי זורע צדקות נמשך מצמיח ישועות להיות הגילוי למטה כמו למעלה. וזהו ענין אני ראשון ואני אחרון בשוה כו׳. ועיין בפרדס בעה״כ ערך גאולה בענין וגאלתיך אנכי ועיין ר״פ ויגש )(דר״ה ע״ב) גבי אין מפסיקין בין גאולה לתפלה כמה דלא מפסיקין בין תש״י לתש״ר והארה והמשכה זו להיות  בבחינת אני ראשון ואני אחרון בשוה תלוי בישראל עם קרובו וכמ״ש במצות אשר יעשה אותם האדם שהאדם עושה אותם למצות. כי הנה המשכיל יבין דענין הנ״ל ויקח מאבני המקום כו׳ שייך גם כן בתורה ומצות שהם מלובשים בענינים גשמיים ונקרא בחינת אבני המקום בחינת אותיות וישכ״ב י״ש כ״ב הם נובלות חכמה שלמעלה וכדי להיות בהם בחי׳ גילוי הארת אור א״ס ב״ה מחכמה עילאה וגם להיות הארת אור א״ס ב״ה בחכמה (ובחסד) מבחינת כי חפץ חסד הוא (עמ״ש בד״ה לסוסתי גבי כי אמרתי עולם חסד יבנה). הנה הארתם והמשכתם הוא על ידי ישראל כמ״ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכתיב ועשיתם אתם שישראל עושים אותם להמצות כנ״ל (ועמ״ש בד״ה תורה צוה לנו משה כו׳) והיינו ע״י רוח אייתי רוח. והכח הזה לישראל הוא בחינת קול והמשכה עליונה מבחינת אריה ישאג כמ״ש במ״א להיות רוח אייתי רוח ואח״כ הקול הב׳ להיות המשכה באמשיך רוח שיהיה הארת אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה בת״ת ומצות בחי׳ אני הוי׳ לא שנת ולמעלה ולמטה שוין והוא בחינת חוט המחברם וזהו כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה (פי׳ מדברך היינו הדבור בד״ת וכמ״ש בזח״א בפ׳ ויחי )(דרמ״ו ע״ב) ונקרא ג״כ אמרי שפר כו׳ ע״ש. אך בענין כחוט השני צ״ע דהנה איתא בזהר ויקרא (דכ״ג ב׳ ודכ״ה סע״א וע״ב) שע״י עסק התורה נמשך עליו חוט של חסד ע״ש וכמ״ש בגמרא. והרי חוט השני משמע בחי׳ גבורה כמ״ש בזח״א בפ׳ ויחי (דרל״ח ב׳) ע״פ כי כל ביתה לבוש שנם וע״ש (דרמ״א סע״ב) ובפ׳ בראשית (דמ״ד ב׳) בענין חוט השני ובלק״ת ביהושע. אך בזהר תרומה (דקל״ט א׳) בענין ותולעת שני לפי׳ המק״מ שם היינו בחינת חסד וגם א״ש דקאי על עסק התורה שזהו בחי׳ תולעת שאין כחו אלא בפיו וכמ״ש במ״א ע״פ זאת חקת התורה כו׳ ושם נתבאר דהוא גבורה שבחסד כו׳ ועיין עוד בזח״ג בפ׳ חקת (קפ״ד א׳). ואפשר משום דמלכות היא תשבע״פ שבנינה מן הגבורות. וזהו ענין דקדוקי סופרים והם ג״כ ודקאי בחי׳ גבורה שבחסד. ולכן נקרא כחוט השני כו׳ ועמש״ל ע״פ שחורה אני ונאוה שע״י גבורות אלו נמשך גילוי אור א״ס ממש מה שלמעלה מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא כו׳. ועמ״ש במ״א ע״פ המאמר הזהר וישלח (דקע״ה ב׳) בפסוק כי ישרים דרכי הוי׳ כו׳ ע״ש והנה ע״י ביטול הנפש בתפלה בבחי׳ אריה ישאג והמשכת אור א״ס ב״ה למטה בבחינת דירה בתחתונים שהוא בחינת תורה ומצות אזי גם הדברים זרים ומפורדים לגמרי בבחינת עלמא דפרודא נמשכים ועולים מאליהם לאתהפכא מחשוכא לנהורא שגם עליהם נאמר ויקח מאבני המקום בחי׳ מקומו של עולם שנפלו בשבה״כ מבחי׳ לפני מלך כו׳. וזהו שמתחלה נאמר נאוו לחייך בתורים שהוא תשב״כ ותשבע״פ כנ״ל. ועי״ז אח״כ צוארך בחרוזים שצוארך בחי׳ הקול והמשכה מלמעלה למטה להיות בחי׳ עשיית נקבים בכל מיני אבנים טובות שהם האותיות המלובשות בגשמיות כו׳ ע״י ולבי חלל כו׳ ועי״ז אח״כ בחרוזים להיות המשכת החוט בכל סדר ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין מבריח מן הקצה אל הקצה. ועמ״ש ע״פ לבבתני כו׳ באחד ענק מצוארניך: