כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה כו׳. (ועיין בזהר תרומה קס״ו ב׳). הנה כל הנביאים לא נתנבאו על מתן שכרן של מצות רק לענין אכילת פירותיהן בעוה״ז בשכר גשמי לימות המשיח אבל לענין השכר הרוחני שיש בכל מצוה ומצוה מצד עצמה כי שכר מצוה מצוה ע״ז נא׳ עין לא ראתה כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ מנורת זהב. ולא דברו הנביאים בזה כלל. וזה יתגלה לע״ל בתחיית המתים אך אעפ״כ ישנו בהעלם בכל נפש מישראל בבחי׳ עבודה גם עתה בעשותו המצוה ובראש השנה ויוהכ״פ נתגלה מן ההעלם ועל זה נאמר כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה כו׳. ולהבין ביאור ענין זה הנה בעשרת ימי תשובה אומרים המלך הקדוש כו׳. ולכאורה אין לזה טעם דבשלמא בראש השנה המלך יושב על כסא דין וכסא רחמים אומרים המלך הקדוש. אבל בעשרת ימי תשובה שאחרי ר״ה מאיזה טעם אומרים המלך הקדוש המלך המשפט. וגם מהו ענין המלך אצל הקדוש כי קדושה ענין בפ״ע ומלוכה ענין בפ״ע. ויובן כל זה בהקדים תחלה ענין ירידת הנשמות בעוה״ז שהיא ירידה לצורך עלייה והיינו ע״י מעשה המצות אשר קדשנו במצותיו כו׳. כי הנה ידוע כי ישראל עלו במחשבה. פי׳ כי המלאכים נמשכו מבחי׳ דבור העליון כמו שכתוב וברוח פיו כל צבאם אבל הנשמות נמשכו מבחינה עליונה יותר דהיינו מבחי׳ מחשבה עילאה וההפרש ביניהם הוא כמו עד״מ למטה הנה הדיבור נמשך מהבל הלב שנמשך ונעשה קול ודיבור על ידי הקנה וההבל והקול נמשך מהגוף החומרי (ועיין באגה״ק ד״ה ויעש דוד שם) וגם יוצא ונתפשט באויר העולם ונעשה בחי׳ נפרד מעצמיות האדם. משא״כ המחשבה שמתאחדת עם השכל הנה היא התפשטות השכל ולא התפשטות גופני. וגם איננה נעשית בחי׳ נפרד מעצמיות האדם כי אדרבה היא מיוחדת בעצמותו כי הדבור הוא היוצא ונמשך לזולתו ולא המחשבה. וכדוגמא זאת יובן למעלה מעלת הנשמות על המלאכים ושאר כל הנבראים שכולם נבראו על ידי עשרה מאמרות וכמארז״ל ועוף יעופף ועוף זה מיכאל כו׳ (שהוא עד״מ התפשטות גופני כנודע שהמלאכים שרשן מחיצוניות הכלים שהם בחי׳ גוף כו׳ ונשמות מהפנימית) אבל ישראל עלו במחשבה קודם שבא הדיבור בי׳ מאמרות והיינו בראשית בשביל ישראל שנק׳ ראשית לפי שעלו במחשבה ולכן היו ג״כ קודם שי״ב. וכיון שכן שגם קודם ירידתן בעולם הזה עלו במחשבה עילאה למעלה מבחי׳ המלאכים כו׳. א״כ צריך להבין מהו ענין הירידה צורך עלייה מהו העלייה עוד יותר (ועיין מזה בד״ה ושמתי כדכד) והענין דהנה כתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל לה׳. וארז״ל ע״פ קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. וצ״ל איך קס״ד שיהיו כמוני עד שהוצרך להשמיענו שקדושתי למעלה כו׳. אך הענין כי יש בחי׳ קדש ובחי׳ קדוש. פי׳ קדוש הוא מה שהוא מובדל מבחי׳ השתלשלות העולמות ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. אך קדוש בוי״ו הוא בחי׳ המשכה היינו הארה הנמשכת מבחי׳ קדש העליון המובדל מהעולמות להיות נמשך ומתלבש בהעולמות שעצמות בחי׳ הקדש העליון א״א לו להיות נתפס ומתלבש בהעולמות כי אין ביכולת העולמות להכיל בחי׳ זו דקדש עצמו וכמאמר קדש מלה בגרמיה הוא (בזהר אמור דצ״ד ב׳) שבגילוי בחי׳ זו היו העולמות בטלים במציאות לגמרי רק הארה מצומצמת נמשך מבחי׳ קדש להתלבש בהעולמות. וזהו בחי׳ קדוש בוי״ו שהוי״ו הוא בחי׳ המשכה וזהו ענין שהמלאכים אומרים ג״פ קדוש שהם ג׳ בחי׳ המשכות מבחי׳ קדש העליון שנמשך בג׳ מדרגות ממדרגה למדרגה עד שאחר ג׳ בחי׳ אלו הוא נמשך בבחי׳ הוי׳ צבאות להיות מהוה צבאי צבאות שבעולמות עליונים אלף אלפים גדוד א׳ כו׳ וג׳ מדרגות אלו היינו שמתחלה יורד אור מבחי׳ קדש ומתלבש במחשבה ואחר כך ממחשבה  למדות וממדות לדבור עד שנמשך להוות צבאי צבאות העליונים שהתהוותם מבחינת הדבור וכדכתיב וברוח פיו כל צבאם (ועמ״ש מזה בד״ה רני ושמחי) והנה באמת אין ערוך כלל בחינת הארה זהו לגבי עצמות בחינת קדש העליון כמו עד״מ שאין ערוך זיו השמש לגבי השמש ואין הזיו פועל בו שום שינוי וכך כתיב אני הוי׳ לא שניתי והנה נשמות ישראל ע״י שמקיימין המצות בעוה״ז בהתלבשותן בגופים עי״ז הם מתעלים לבחי׳ קדש העליון שהוא בחינה שלמעלה מבחינת קדוש בוי״ו וזהו ואנשי קדש תהיון לי ואנשי קדש ממש. (ועמ״ש מכ״ז בד״ה שבת שבתון) וכמו שכתוב בזהר משפטים (דקכ״א סע״א) וזהו שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו פי׳ בבחי׳ קדש עצמו והיינו ע״י מצותיו דוקא שהמצות הם בחי׳ רצון העליון ב״ה שלמעלה מבחי׳ חכמה. וכענין שתוק כך עלה במחשבה. וזהו שתרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור לפי שהם בבחי׳ כתר עליון לשון כותרת ומקיף מלמעלה שהוא בחי׳ קדש ומובדל רק מקיף מלמעלה בחינת סוכ״ע כו׳. ועי״ז אשר קדשנו במצותיו כו׳. וזהו שארז״ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדשו כי ענין אמרית קדוש בוי,ו להמשיך הארה מבחי׳ קדש העליון להעולמות שזהו בחי׳ קדוש. לכן לפי שלע״ל יתעלו הצדיקים בבחי׳ קדש העליון וכמאמר קדושים תהיו. ואנשי קדש תהיון לי כו׳. ע״כ יאמרו לפניהם קדוש. להמשיך מהם ה ארה ובחי׳ וי״ו שזהו בחי׳ קדוש כו׳. וזהו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים שהמצות מביאים לידי קדושה כנ״ל ופי׳ קדושים לאלקיכם היינו שיהיו צרורים בצרור החיים את ה׳ וכמ״ש רננו צדיקים בה׳. והנה גילוי בחי׳ זו יהיה לע״ל שע״ז נאמר עין לא ראתה כו׳ ועכשיו הוא בבחי׳ העלם במעשה המצוה אך קצת גילוי מבחי׳ זו נמשך להאיר לנפש האדם בעבודה הארה מבחי׳ קדושה זו (וכמ״ש בפ׳ ראה ע״פ ואת מצותיו תשמרו וע״פ וידבר משה אל ראשי המטות ובשאר דוכתי) וזהו ענין ברכת המצות שאומרים אשר קדשנו במצותיו וזהו פי׳ ברוך שיהיה ברוך ונמשך מעצמות א״ס ב״ה להיות מאיר ומתגלה עד שיהיה בחבי׳ אתה לנכח והמשכה זו היא ע״י שם הוי׳ ובחי׳ מלך העולם כי מדת המל׳ היא מקור העולמות ומתלבש בבחי׳ זמן ומקום כמאמר מלך מלך וימלוך כו׳ מלכותך מלכות כל עולמים כו׳ דור ודור כו׳. ולכך ע״י קבלת עומ״ש יומשך גילוי בחי׳ זו בנפש להיות אשר קדשנו במצותיו כו׳ והוא להיות בנפש בחי׳ אהבה רבה כו׳ הנקרא בשם קדושה שמקבלת מקדש בחי׳ סוכ״ע (ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ מקושש עצים. וע׳ ברע״מ פ׳ אמרו דצ״ג א׳ בענין קדש קדוש קדושה) והנה בענין ברכת המצות ארז״ל עובר לעשייתן ועובר לישנא דאקדומי הוא גם עובר לשון מקיף כמו עובר לסוחר לשון סחור סחור והיינו שממשיכין תחלה בחי׳ מקיף שיהיה מקיף לעשייתן ר״ל למעשה המצוה כו׳ כי המצות הן מלובשות בדברים גשמיים כמו טלית ותפילין וכדי שיומשך אור קדש העליון לשכון בדבר גשמי צריך להקדים הכנה לזה קודם עשיית המצוה והוא בברכת המצוה שימשיך בחי׳ מקיף על מעשה המצוה כו׳. וזהו לישנא דאקדומי להקדים להמשיך בחי׳ מקיף לעשייתן מריש כל דרגין להיות ברוך ונמשך במלך העולם ואזי אח״כ יוכל להמשיך גילוי אור קדש העליון גם בבחינת פנימי׳ ע״י מעשה המצוה כו׳ (ועמ״ש מענין ברכת המצות בד״ה ואתחנן אל כו׳ ובביאור ע״פ אלה מסעי ועיין בד״ה לסוסתי ברכבי פרעה שבשיר השירים) ובזה יובן ענין ירידת הנשמה שהיא צורך עלייה הגם שגם מתחלה עלו במחשבה אך כי העלייה הוא למעלה מעלה מבחי׳ מחשבה דהיינו בבחי׳ קדש העליון שמובדל מכל ההשתלשלות משא״כ בחי׳ מחשבה מקבלת רק הארה בעלמא מבחינת קדוש בוי״ו כו׳ (ועיין מ״ש בד״ה ושמתי כדכד):
ב והנה על גילוי שע״י מעשה המצות נאמר כי כארץ תוציא  צמחה וכגנה זרועיה תצמיח. כי להבין איך ע״י עשייה גשמיות דמעשה המצות יתעלו בבחי׳ קדש העליון ממש שלמעלה מההשתלשלות כו׳. אך הנה ע״ז נאמר במצות לשון זריעה זרעו לכם לצדקה כו׳ זורע צדקות ומצמיח ישועות. פי׳ שכמו עד״מ שאנו רואים שמגרעין הנזרע בארץ צומח עץ פרי והנה הפרי יש בו טוב טעם וענג מה שלא היה כלל וכלל בהגרעין שהרי הגרעין אין לו שום טעם כלל. וא״כ יפלא איך נצמח ממנו פירות משובחים בטוב טעם למעלה מעלה ממהותו של הגרעין. אך הענין הוא דעיקר הצמיחה הוא מכח הצומח שיש בארץ משי״ב והוא ממאמר תדשא הארץ דשא כו׳ ועץ עושה פרי כו׳ שכל זה המאמר הוא מלובש בכח הצומח שבארץ והוא כח אלקי ממש (בחי׳ מל׳ דמל׳ שבע״ס דעשייה כו׳) לחדש יש מאין להוציא כל מיני צמיחה בטעמים שונים כו׳. רק שמ״מ יש צורך בזריעה ונטיעת הגרעין דוקא לפי שאין הברכה שורה רק כשיש בחי׳ כלי מלמטה לשכון בו הברכה וכידוע בזהר דלית ברכתא שריא באתר ריקנא כו׳ ע״כ זורעין בו הגרעין שיהיה בחי׳ כלי לשכון בו אור ושפע כח הצומח (והעשבים והפירות הצומחין מאליהן בלי זריעה אינם משובחים כ״כ ועיין לקמן) והיינו ע״י שהגרעין נרקב בארץ וכל כחו עולה ונכלל בכח הצומח. לכן נמשך האור וגילוי מכח הצומח שהוא מבחינת מאמר תדשא כו׳ ועץ כו׳ להצמיח אילן כו׳. וכמו״כ יובן למעלה איך ממעשה מצוה שנתלבשה בענינים גשמיים יהיה הצמיחה להיות גילוי בחי׳ קדש העליון דהיינו משום שהמצות הן בחי׳ זריעה שנזרעים בארץ העליונה (עמ״ש מענין פי׳ ארץ העליונה ע״פ לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וע״פ הבאים ישרש יעקב ובאגה״ק ד״ה זורע צדקות) ונעוץ תחלתן בסופן היינו שבארץ העליונה שנקרא ארץ סופא דכל דרגין נעוץ מתחלתן ממש בחי׳ קדש העליון כו׳. וזהו בחינת כח הצומח שבה להצמיח גילוי אורות עליונים ע״י מעשה המצות ועיין בד״ה שבת שבתון הוא גבי אני כברוש רענן ופי׳ שכמו שכח הצומח שבארץ הגשמיות מצמיח כל מיני מגדים שיש בהם טוב טעם ועונג כו׳ כך נשפע מכח הצומח שבארץ העליונה כל מיני התגלות תענוג עליון שיהיו נהנין מגילוי אור א״ס ב״ה והוא עונג נפלא לאין קץ שהרי אפילו על תענוג שבגן עדן התחתון אמרו מוטב דלידייניה כו׳ שכדאי כל יסורי גיהנם כו׳ כש״כ בגילוי שיהיה לעדתיד לבוא כו׳ וכמו שאין גילוי כח הצומח שבארץ הגשמי רק ע״י זריעת הגרעין כמ״כ הוא גילוי כח ארץ העליונה דוקא ע״י זריעה של מעשה המצות כו׳ (כמבואר ענין זה באריכות ע״ פ הבאים ישרש הנ״ל) וז״ש כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח. שהצמיחה היא למעלה מעלה ממהות הזרע הזרוע בה. והנה מ״ש זרועיה תצמיח. זרועיה לשון רבים הענין כי יש ב׳ מיני זריעות. האחד זריעת גופה של מעשה המצוה ומזה נצמח גילוי האור והזיו בג״ע התחתון (ועמ״ש מענין ג״ע התחתון ע״פ ועתה יגדל נא וע״פ וידבר כו׳ במדבר סיני כו׳) והב׳ הוא זריעה רוחניות יותר והוא כוונת המצות כי כל המצות צריכות כוונה. והכוונה היא בלבו ומוחו שהוא ענין רוחני יותר מגופה של מעשה המצוה כי הרי עיקר הכוונה הוא לדבקה בו ית׳ ע״י מעשה המצוה הזאת. וכן במצות ל״ת בחינת הכוונה הוא שלא להיות נפרד עי״ז מיחודו ואחדותו ית׳ כמ״ש ולא תתורו כו׳ אשר אתם זונים כזונה שאסורה לבעלה כך א״א לו עוד לקבל מבחי׳ קדש העליון כו׳. והנה מכוונת המצות נמשך ונצמח האור בג״ע העליון כו׳ וזהו וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה היינו ב׳ זריעות הנ״ל ועיין בסש״ב פרק ל״ח. והנה פי׳ כארץ תוציא צמחה היינו מדרגה ג׳ והיא הצמיחה אשר תוצמח בלתי זריעה כלל והיינו כמו עשבים העולים מאליהן וכן כמו פירות היער כמו התפוחים שבעצי היער שגדילים ונצמחין מעצמן בלי זריעה.  אך הפירות שע״י הזריעה והנטיעה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן כו׳. והנמשל יובן דבחי׳ זו הג׳ היינו ענין מצות מעשיות שנעשים בלי שום כוונה לדבקה בו ית׳ וכענין שנאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמודה. שהרי זה כאלו אין כאן בחי׳ זריעה כלל ואעפ״כ הארץ תוציא צמחה ע״י אהבה המסותרת שיש באדם אף שהיא מסותרת לגמרי כיון שלא הוציא האהבה מהעלם לגילוי לכוין לדבקה בו ית׳ מ״מ מאחר שעכ״פ יש בו האהבה המסותרת הנה הארץ תוציא צמחה. ומ״מ לא דמי כלל למה שגנה זרועיה תצמיח שהם המצות שנעשו בכוונה כ׳ו (וע׳ בזהר תרומה )(קס״ו ב׳) ע״פ וכגנה זרועיה כו׳ וע״פ אור זרוע כו׳ ועמ״ש מזה בפ׳ ויגש ע״פ וילקט יוסף כו׳ ובשיר השירים ע״פ ששים המה מלכות כו׳ וע׳ בס״ח סימן שכ״א וזהו משנת״ל בענין ברכת המצות עובר לעשייתן שכדי להיות אתעדל״ת של מעשה המצוה מעורר גילוי אתעדל״ע זה הוא ענין הברכה בא״י אמ״ה. פי׳ כמ״ש בזהר ח״א (דקכ״ב א׳) ע״פ מלך לשדה נעבד מאן מלך דא קוב״ה דאתחבר לשדה כד איהו נעבד. מאן שדה דא שדה אשר ברכו ה׳. פי׳ אשר ברכו ה׳ היינו ענין ברכת המצות שהוא המשכה עליונה מלמעלה מעלה להיות גילוי כח הצומח אשר בארץ העליונה להצמיח ישועות ע״י מעשה המצוה בריבוי האור כו׳ וכמו שכתוב במ״א על פ׳ י ברכך ה׳ בפרשה נשא ע״ש:
ג והנה כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח היינו בחי׳ הצמיחה שממעשה המצות ומכוונת המצות. הנמשך בכל השנה כשישראל מסגלין תורה ומצות. כן אד׳ הוןי׳ יצמיח צדקה ותהלה והוא הצמיחה וגילוי האור שלמעלה בר״ה ויוהכ״פ ועשי״ת. וכמ״ש בזהר תרומה (קע״ז א׳) בהאי זמנא אד׳ הוי׳ אתה החלות כ׳ו שב׳ שמות אלו אד׳ הוי׳ מתגלים בר״ה ויוהכ״פ והיינו להיות יצמיח צדקה ותהלה כו׳. ויובן זה בהקדים ענין בחי׳ בעלי תשובה דהנה כל הנ,ל היא כשהאדם הוא סר מרע ועושה טוב שאז הוא ענין הזריעה זורע צדקות כו׳ וכן שאר כל מצות התורה נקראים בשם צדקה דרך כלל וכמ״ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ בשלח בד״ה אשירה) שהן בחינת זריעה להיות עי״ז מצמיח ישועות וכן גם קיום מל״ת נק׳ זריעה כמ״ש בארץ לא זרועה שבחי׳ הלא דהיינו מה שיושב ואינו עובר עבירה הוא ג״כ בחי׳ זריעה בארץ העליונה כמו בעושי מצוה כו׳. אבל כשהאדם חוטא ח״ו ומבטל מ״ע נק׳ חוטא לשון חסרון והעדר בחי׳ זריעה הנ״ל. וכש״כ בעברו על מל״ת שנקרא עון מלשון העוה דרכו שהוא ענין עיוות ודרך עקלתון שממשיך יניקה לחיצונים וכמ״ש הפושעים בי בגופא דמלכא כו׳ ועל זה נאמר ימצאהו בארץ מדבר. שהוא מקום שאינו ראוי לזריעה כלל וכמ״ש לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כו׳ (ועמ״ש מענין מדבר בד״ה אני לדודי ובד״ה כנשר יעיר) אך על כל זה כנשר יעיר קנו כו׳ דהיינו כי גם לזה יש עצה על ידי התגלות י״ג מדה״ר ע״י בחי׳ תשובה ובפרט בעשרת ימי תשובה שהן עיקר הזמן לקבלת השבים כמ״ש דרשו ה׳ בהמצאו כו׳ כי הנה בעשי״ת הוא זמן התגלות י״ג מדה״ר כמ״ש ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא פי׳ ויעבור שנמשך מצד עצמו בבחי׳ אתעדל״ע לבד כי בכל השנה אין הגילוי אור רק מבחי׳ אתעדל״ע שע״י אתעדל״ת דוקא. אבל בעשי״ת נמשך בחי׳ אתעדל״ע מצד עצמו. והיינו ויעבור ה׳ על פניו. ארך אפים אריכו דאנפין שמתארך ונמשך למטה גם עד מקום העונות והפשעים להיות נושא עון למלאות כל הפגמים כו׳ וכל החסרונות שנעשו בהמשכת אור הקדש העליון בביטול מ״ע ומל״ת כו׳ והיינו כמ״ש לפני הוי׳ תטהרו כי כל המצות נק׳ מצות הוי׳ (כמש״ל ע״פ כי המצוה הזאת כו׳) אך על יוהכ״פ נאמר ולקדוש  הוי׳ מכובד כלומר שהוא בחי׳ קדוש ומובדל ומרומם למעלה מבחינת שם הוי׳ וזהו ענין לפני הוי׳: וביאור הדברים הנה יובן בהקדים ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת דהנה ידוע בשרש ענין ר״ה שהוא ענין בנין מדת מלכותו ית׳ וכמאמר רז״ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני כו׳. והטעם שזהו בר״ה דוקא הוא כי בכ״ה באלול נברא העולם וביום הששי למעשה בראשית נברא אדם הראשון והוא ר״ה. והנה ביום ברוא אדה״ר היה התחלת גילוי מדת מלכותו ית׳ כי לא שייך בחי׳ מלוכה רק על בחי׳ אדם שהאדם מקבל עול מלכותו כמאמר ומלכותו ברצון קבלו עליהם כו׳ משא״כ על בהמות וחיות שקדמו לבריאת אדם הראשון לא שייך כלל בחי׳ לשון מלוכה ואמר אדה״ר אז השיר של יום ו׳ הוא ה׳ מלך גאות לבש כו׳ לפי שבו נמשך להיות בחי׳ מלך ונתלבש בלבוש מלכות ולכן בכל שנה שחוזר הדבר לקדמותו הנה ביום ר״ה הוא המשכת בחי׳ מלכות ממקורו כמו שהי׳ המשכה זו ביום זה בתחלת בריאת העולם. והוא ענין מה שעלה במחשבה הקדומה אנא אמלוך כלומר זהו בחי׳ רצון שעלה במחשבה הקדומה של עצמות המאציל להיות בחי׳ מלך על עם נפרד ורצון זה להיות מלך הוא בחי׳ מקור למציאות התפשטות מדה זו דמל׳ אח״כ דהיינו להיות בחי׳ הצמצום ולצמצם ולהסתיר א״ע כדי שיהא בחי׳ התהוות היש ודבר נפרד (שיהיה דבר נפרד בידיעתו ור״ל בידיעתו של היש ונברא שנדמה לו שהוא יש ודבר נפרד כו׳) כדי שיהיה המאציל מלך על עם והרי צמצום זה אינו אלא אצלנו אבל קמיה ית׳ כולא כלא חשיב כמו קודם הבריאה ואין כאן שום דבר נפרד באמת כי אני הוי׳ לא שניתי וכמו קודם שנברא העולם כו׳ וא״כ אין לך דבר שחוץ ממנו ועל מי הוא מולך רק שלפי שמ״מ מחמת בחי׳ הצמצום נעשה בחי׳ יש ודבר נפרד בידיעתינו הגם דקמיה כולא כלא מ״מ שייך בחי׳ מלוכה על עם שהרי הם יש ודבר נפרד בידיעתם כו׳ ולפי דקמיה כלא חשיב לכן צריך להמשיך תחלה בכל שנה ושנה להיות לו הרצון למלוך. והוא ענין המשכה מבחי׳ הנ״ל אנא אמלוך כו׳ והמשכה זו הוא ענין מלכיות שאומרים בר״ה וכמארז״ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם שעי״ז מעוררים וממשיכים הרצון דבחי׳ אנא אמלוך. וזהו ענין מה שאומרים בר״ה המלך הקדוש כי מלך סתם הוא כל השנה דהיינו מדת מלכותו אשר מתפשטת בעולמות כמו שכתוב מלכותך מלכות כל עולמים ומלכותו בכל משלה אבל מקור מדת המלוכה דהיינו בחי׳ המשכת מחשבת אנא אמלוך נקרא המלך הקדוש שעדיין מובדל ומרומם הוא מבחי׳ התפשטות בעולמות ואין עוד מלבדו ממש רק שעלה ברצונו להיות מלך כו׳. (וזהו כענין בריש הורמנתא דמלכא כו׳ וכמ״ש ברע״מ פ׳ פנחס )(דרנ״ו ע״ב) אתר דאתגזרת מתמן דאיהו אין סוף כו׳ וכמ״ש בת״ז תיקון עשירי בפי׳ איה מקום כבודו כו׳ וע״ש ברע״מ (דרנ״ה ע״ב) בענין הראיני נא את כבודך כו׳ וכמ״ש במ״א ע״פ ואולם חי אני וימלא כבוד כו׳ כבוד היינו בחי׳ מחשבת אנא אמלוך שהיא ג״כ בחי׳ לבוש כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש והמשכת בחי׳ מחשבה זו נמשך עד״מ מכח המחשבה כו׳. ועד״ז נזכר בזהר פ׳ נח (דס״ה א׳) כמה בחינות שנק׳ מחשבה עילאה כו׳ וכמו עד״מ באדם כח המחשבה הוא מקור המחשבה כו׳ והוא הנקרא מקום כבודו. פי׳ מקום ר״ל מקור ושרש המחשבה כו׳ והוא בחי׳ איה בחי׳ אין סוף. וז״ש אתר דאתגזרת מתמן דאיהו אין סוף כו׳ והוא בחינת מה שאמרו רז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד דבחי׳ שמו זה זהו ענין איה מקום כבודו ומשם נמשך להיות בחי׳ אנא אמלוך כו׳ וזהו בחי׳ המלך הקדוש שהוא מבחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם כדלקמן. ועמ״ש בד״ה קול דודי בענין מלכותך מלכות כל עולמים. ולכן אומרים המלך  הקדוש בכל עשי״ת כי בכל הימים הללו ממשיכים בכל יום מעצמות המאציל רצון למלוכה (ועשרה ימים כנגד ע״ס דמל׳ שבכל יום נמשך בחי׳ אחת כמ״ש בפע״ח). והנה בחי׳ המלך הקדוש הוא בחי׳ קדושתי למעלה מקדושתכם דהיינו שהמשכה זו היא מלמעלה יותר מהמשכה שע״י המצות עם היות שע״י המצות ממשיכים מבחינת קדש העליון ממש. אך עכ״ז אמרו קדושים תהיו יכול כמוני כו׳ ר״ל שיש עוד אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ע שע״י אתעדל״ת של מעשה המצות דהיינו שאין אתעדל״ת ממעשה המצות מגיע לשם כלל (כ״א ע״י התשובה ממעמקים כו׳ וכדלקמן וגם ע״י התורה נמשך מבחי׳ אתעדל״ע זו כמ״ש ע״פ ואתחנן כו׳ ומזה יובן משנ״ת במ״א בפ׳ בראשית בד״ה צאינה וראינה שהתשובה נק׳ רפואה וכן התורה והיינו לפי שקדמו לעולם כו׳ ע״ש). וגילוי זה עיקרו מצד אתעדל״ע מצד עצמו שלמעלה מאתעדל״ת כמ״ש ויעבור ה׳ על פניו ויקרא כו׳. וזהו שנק׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם כו׳ וע״י המשכה זו מתתקנים כל הפגמים שפגמו ע״י העונות וחטאים שהם מגיעים עד בחי׳ קדש העליון שהוא מקור אור המצות אבל כשנמשך מבחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם ניתקנו ונתמלאו כל החסרונות שבבחי׳ קדש העליון כו׳. וזהו בחינת ומדרגת בעלי תשובה שלמעלה מבחי׳ צדיקים גמורים כי הצדיקים גמורים ממשיכים מבחי׳ קדש. ולכן יאמרו לפניהם קדוש אבל גדולה בחי׳ תשובה בחילא יתיר שממשיך מבחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם. ולכן אומרים המלך הקדוש בכל עשי״ת:
ד וזהו כי כארץ כו׳ וכגנה כו׳ ג״ע העליון והתחתון יצמיחו גילוי זיו השכינה מאתעדל״ת וזריעה של מעשה המצות וצמיחה זו היא גילוי מבחי׳ קדש העליון אשר קדשנו במצותיו כו׳. כן אד׳ הוי׳. ב׳ שמות אלו המתגלים בר״ה ויוהכ״פ שם אד׳ היינו בחי׳ ר״ה כי הוא בחי׳ שתמליכוני עליכם דינא דמלכותא דינא אותיות אד׳ כו׳ ושם הוי׳ בניקוד אלקים היינו בחי׳ יוהכ״פ יצמיח גילוי אור עליון יותר היינו מבחי׳ אתעדל״ע דקדושתי שלמעלה מקדושתכם ועל זה נאמר אד׳ הוי׳ אתה החלות כו׳. ועמ״ש בפ׳ ואתחנן ע״פ אתה החלות כו׳. ועמ״ש בפ׳ שלח בד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ נושא עון כו׳. (ועמ״ש בביאור ע״פ באתי לגני בענין אריתי מורי. ועיין בפ׳ שלח )(קנ״ט א׳) ובהרמ״ז שם גבי תלת עלמין אית ליה לקוב״ה כנגד ג״ע העליון והתחתון כו׳ יעו״ש ועיין בפ׳ בא (דל״ה א׳) גבי דזרע בגנתא ומש״ש במק״מ בשם הרח״ו. גם י״ל שייכות לגילוי בחינה זו בר״ה ויוהכ״פ כי הנה כתיב ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם. ה׳ אלקים שם מלא. עיין ברבות בראשית פט״ו ובזח״ג נשא (קל״ח ב׳). והנה וישם שם את האדם אשר יצר היה בר״ה יום ברוא אדה״ר. וזהו ענין כשמחך יצירך בג״ע מקדם ומבואר במ״א פי׳ מקדם היינו בלי אתעדל״ת אלא מפני כי חפץ חסד הוא. ועיין בגמרא פ״ד דפסחים (דנ״ד א׳) בענין מקדם ועמ״ש סד״ה ראה אנכי נותן והנה לכן גם בכל ר״ה מתעורר בחי׳ זו להיות וכגנה זרועיה כו׳ כן כו׳ ועמ״ש בד״ה כי כאשר השמים החדשים. ופי׳ יצמיח צדקה. כי צדקה הוא בחי׳ שם אד׳. א׳ דין שהדין נמתק ע״י אלף פלא עליון כו׳. וזהו ג״כ ענין צדקה צדק ה׳ כי צדק איהי דין וכשנמתק הדין ע״י ה׳ חסדים נק׳ צדקה. וכמ״ש בזהר בחקתי (דקי״ג ע״ב) ועיין בהרמ״ז שם ובאדר״ז (דרצ״א ע״ב ודרצ״ב ע״א) וע״ז נאמר צדק מלאה ימינך וכמ״ש במ״א ע״פ ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם כו׳ ע״ש. והענין כי הנה צדיק ה׳ בכל דרכיו וכתיב צדיק ה׳ צדקות אהב. פי׳ צדיק היינו בעל צדקה עד״מ הצדקה הגשמית שניתנת לעני להחיות רוח שפלים כך הקב״ה בכבודו ובעצמו עושה צדקה להחיות רוח שפלים שהן כל העולמות  דכולא קמיה כלא חשיב כו׳ ועיקר המשכה זו היא בר״ה כי הנה בר״ה נמשך ג״כ אור ושפע אלקי׳ לכל א׳ בתורה ועבודה לכל השנה כנודע בפי׳ כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. והגם שנאמר לשון משפט שהאדם נידון בנפשו איך וכמה יומשך גילוי אלקות בנפשו. ואופן הדין והמשפט תלוי במעשיו של אדם בשנה העברה כו׳. מ״מ משפט איהו רחמי וכמ״ש באדר״ז שם וכ״כ ברבות באסתר ב פסוק בימי אחשורוש ע״פ הוא ה׳ אלקינו בכל הארץ משפטיו שמדת רחמיו לעולם. והיינו שהרחמים ממתיקים הדין וע׳ בזהר ויקרא (דט״ו סע״א וע״ב) ובפרשה אמור (דף ק׳) ובפ׳ לך לך (דפ״ז ע״פ) ומלכי צדק מלך שלם כו׳ ע״ש. וזהו לך אד׳ הצדקה ולנו בושת הפנים. והיינו בחי׳ השפעה לבעלי תשובה שע״י החטאים ועונות חסרו לו הלבושים הנעשים מתומ״צ וזהו ולנו בושת הפנים. כי הנה אנו אומרים ותן בלבנו בינה כו׳ לעשות ולקיים כו׳. ועי״ז ולא נבוש כו׳ משא״כ כשחטא הוא בחי׳ ולנו בושת הפנים וכמו שכתוב בזהר אמור (דפ״ט ב׳) אך ע״י התשובה והיא ג״כ בחי׳ בושת הפנים. וכענין יראה בשת להתבושש מאור א״ס ב״ה וכמש״כ בסש״ב פרק מ״ג ובהערה לתיקון חצות. עי״ז לך אד׳ הצדקה למלאות כל הפגמים ע״י יג״מ הרחמים כו׳. ועמ״ש בד״ה ושמתי כדכד בענין שמש צדקה. וענין תהלה הוא נמשך משם הוי׳ בניקוד אלהים שהוא בחי׳ יוהכ״פ. פי׳ תהלה לשון הילול ושבח וגם לשון בהילו נרו כו׳ הארה בבחי׳ גילוי ושניהם אמת כי זה נמשך מזה וכמ,ש כל הנשמה תהלל י״ה שע״י סידור שבחיו של מקום שזהו ענין פסוקי דזמרה עי״ז ממשיך הארה אלקית על נפשו. והנה ע״י הארה זו נדחה ג״כ החשך דנה״ב המסתיר. ולכך נקראו ההילולים דהללו יה פסוקי דזמרה מלשון זמיר עריצים שנכרתו ונזמרו הקליפות המסתירים כו׳ וזהו רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים שע״י בחי׳ רוממות אל בגרונם והיא בחי׳ כל הנשמה תהלל י״ה עי״ז נמשך חרב פיפיות כו׳ להעביר החשך דנה״ב. וביום הכיפורים שהוא בחינת יכפר עליכם לטהר אתכם כו׳ ע״ז נאמר הוי׳ יצמיח תהלה זו בנפש נגד כל הגוים והיינו שע״י הארה זו נעשה ב׳ בחי׳ האחת להיות הגילוי בנה״א שיבא לבחי׳ כל הנשמה תהלל. ועמ״ש בד״ה שיר השירים בענין התהללו בשם קדשו. והב׳ שעי״ז נדחה החשך של הנה״ב לכך נאמר שם הוי׳ בניקוד אלקים ששם זה מצמיח תהלה זו כי הגילוי הוא ע״י שם הוי׳ וע״י ניקוד אלקים הוא לדחות החושך ולהעביר רוה״ט וגם כי הנה דרך כלל הן שני מונעים. הא׳ נמשך מחסד דקליפה והוא הקרירות שגורמת מניעת היגיעה בועשה טוב. והב׳ מבחי׳ גבורה דקליפה שהוא החמימות לגרום תאות איסור כו׳ ופרטי כל התאוות והמונעים נמשכים מב׳ דברים אלו וע״י שם הוי׳ בניקוד אלקים שהוא בחי׳ חו״ג עליונים דקדושה נכרתים ב׳ מונעים הנ״ל כו׳. ולכן אומרים ביוהכ״פ ז״פ הוי׳ הוא האלקים כי האור והגילוי דיוכ״פ הוא מבחי׳ שם הוי׳ בניקוד אלקים: עוי״ל בענין כי כארץ עפמ״ש ע״פ וזאת המצוה אשר צוה ה׳ לעשות בארץ שמע ישראל כו׳ ע״ש וממש״ש יובן בתוספת ביאור ענין כי כארץ כו׳ כן כו׳ דכמו שהצמיחה בק״ש היא בכל מאדך כן נמשך בר״ה ויוהכ״פ בחי׳ צמיחה בחי׳ תשובה עילאה מבחי׳ עליונה יותר. כי יש כמה מדרגות בבחי׳ רצון עליון דבכל מאדך כמבואר ע״פ האזינו השמים. והנה פשט הענין שתלה הפסוק זה בזה כי כארץ וכגנה כ׳ו כן אד׳ כו׳ היינו כי הצמיחה הזאת בר״ה ויוהכ״פ הוא לפי ערך הזריעה בתחלה בקיום התורה ומצות כל השנה וכמ״ש משפט לאלקי יעקב כו׳ וגם בתשובה תליא מילתא כי אף שנמשך בחי׳ אתעדל״ע עליונה שלמעלה מקדושה הנמשכת ע״י מעשה המצות בכל השנה כו׳  על כל זה השראה והמשכה זו הוא לפי ערך השלימות הנמשך ע״י התורה והמצות בכל השנה וכמ״ש במ״א ע״פ פתחי לי כו׳ וזהו כן אד׳ הוי׳ יצמיח היינו על ידי תשובה תתאה שהיא בבחי׳ שם אד׳ וע״י תשובה עילאה שהיא בבחי׳ שם הוי׳ בניקוד אלקים והם בחי׳ פנימיות ארץ תתאה ועילאה כי עשר קדושות הם בארץ עד בחי׳ קדש הקדשים פנימיות העשר קדושות שמשם יצמיח סליחת העונות ונק׳ ההר הטוב והלבנון שמלבין עוונותיהם ברבות ר״פ ויקרא וזהו דבפ׳ אמור כתיב שבת שבתון הוא לכם הוא לשון זכר ובפ׳אחרי כתיב שבת שבתון היא לכם היא לשון נקבה. והיינו ע״ד איש מזריע תחלה יולדת נקבה דהיינו כשההמשכה היא מבחינת אתעדל״ע לבד כשאין שלימות באתעדל״ת וע״ז נאמר בפ׳ אחרי שבת שבתון היא לכם כו׳ חקת עולם שמ״מ נמשך גילוי זה מאתעדל״ע בבחי׳ חקת עולם היינו אף גם כשלא אכשור דרי כ״כ אלא שאז היינו בחי׳ שבת שבתון היא לשון נקבה. משא״כ בפ׳ אמור כתיב שבת שבתון הוא לכם והיינו לפי שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה כו׳ היינו בחי׳ אתעדל״ת בשלימות בעשי״ת ועי״ז יולדת זכר כו׳: