ביאור כי תצא. ענין שהאדם נברא בצלם אלקי׳ וענין בבואה ובבואה דבבואה הנה כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים וגו׳. ומבואר בע״ח ענין צ׳ דצלם ולמ״ד דצלם מ״ם דצלם. ובמבוא שערים שער ה׳ ח״א פי״ג כ׳ המוחין דז״א הם בחי׳ נפש וחיות אל הז״א והוא דמות פרצוף זך ורוחני מאד שלם בי״ס והוא מתפשט בתוך הכלים של ז״א בתוך גופו להחיותו והוא בחי׳ צלם א׳ שיש בו ג׳ בחי׳ כנגד ג׳ אותיות צלם. ל׳ מ׳ מקיפים וצ׳ הוא אור פנימי. ופי׳ שהא״פ הוא בחי׳ צ׳ היינו ט״ס דז״א חב״ד חג״ת נה״י כל אחד כלול מעשר עולה צ׳. וכמ״ש במ״ח מסכת הגדלות ז״א פ״ג. ולמ״ד הוא מקיף היינו ג׳ מוחין חב״ד דאצי׳ אשר כל א׳ כלול מעשר עולה למ״ד אשר הוא בחי׳ מקיף לכללות הא״פ דט״ס דז״א שהיא בחי׳ צ׳ ועמ״ש בביאור ע״פ ועשית ציץ גבי קדש למ״ד מלמטה. והמ״ם הוא בחי׳ כתר מקיף הכללי כולל כל הד׳ בחי׳ כחב״ד (ע׳ בכוונת ברכת כהנים ובקידוש דשבת) והוא בחי׳ מקיף למקיף שהמקיף הראשון שהוא בחי׳ ל׳ יוכל להתלבש לפעמים ליכנס בתוך הא״פ והכלים משא״כ המ׳ שהוא בחי׳ מקיף למקיף כו׳ ומ״מ ב׳ מקיפים אלו דל׳ מ׳ הם לבד ענין הכתר דז״א ומאירים עליו מרחוק יותר מבחי׳ הכתר דז״א כמ״ש במ״ח שם פ״ו (ועיין מענין מקיף ומקיף למקיף בפ׳ שמות בביאור ע״פ הבאים ישרש יעקב ובמ״ש במ״א ע״פ חנכת הבית לדוד בענין לבוש ובית כו׳ וע׳ לקמן פ׳ נצבים בפי׳ לא בשמים היא ולא מעבר לים היא כו׳ בחי׳ מקיף ומקיף דמקיף כו׳ ע״ש) וכן יובן למעלה יותר מריש כל דרגין הנה הא״פ הוא בחי׳ הקו כו׳ (וע׳ בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות כו׳) והנה כמ״כ בנשמת האדם נאמר ג״כ ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ע״ד הנ״ל. ועיקר ענין הצלם הוא להיות ממוצע בין אלהות לנשמה כי הנשמה הוא בחי׳ נברא יש מאין ע״י התלבשות האור במל׳ דעשי׳ בכלים. וכ״זה הוא עדיין אלקות כו׳ ולהיות התהוות הנשמה שהיא נברא הוא ע״י הצלם אלקים ומתחלק לב׳ בחי׳ צ׳ דצלם היינו בחי׳ אלקות שבתוך הנשמה (וע׳ בע״ח שמ״א פ״ג) ולמ״ד בחי׳ מקיף וזהו בחי׳ מזלא הנז׳ בדרז״ל מזליה חזי. שמשם נמשך בחי׳ צ׳ להתלבש בנשמה וכנודע ממאמר הבעש״ט נ״ע בענין הב״ק שמכרזת שובו בנים דקשה מי הוא השומע כו׳. וא״כ מהו הפעולה מהכרוז. אלא היינו דמזליה חזי הכרוז ומזה נמשך ג״כ הרגשה בנשמה שבגוף שנמשך לה מלמעלה מבחי׳ מזליה וע״כ נק׳ מזל שממשיך ההזלה וההשפעה (ועמ״ש בד״ה האזינו השמים בפירוש ונוזלים מן לבנון כו׳) והמזל הוא בחי׳ אלקות שאינו מתלבש בנפש כלל שהוא למעלה ממדרגת מלאך וכמ״ש הרח״ו בשער הקדושה והנבואה שהמדרגה הגדולה שבכולם הוא גילוי הנשמה שלו עצמו שהוא למעלה ממדרגת גילוי אליהו והיינו בחי׳ הנשמה שלמעלה מן הגוף למ״ד דצלם. ונק׳ בחי׳ יפת תואר שהוא מז״א עצמו (ר״ל למעלה מבחי׳ מל׳ וע׳ בזח״א )(פ׳ ויחי דרמ״ה) ע״פ שימני כחותם בגין דאינון אתיין מסטרא דדכורא כו׳. וע׳ מ״ש לעיל פ׳ בשלח סד״ה וה׳ הולך לפניהם יומם במש״ש ישראל נעשו אז למעלה מבחי׳ שכינה כו׳ ועל דמות הכסא כו׳ לך הוי׳ הגדולה והגבורה והתפארת תפארת עיקר שהוא בחי׳ גוונין ש״ע נהורין כו׳ וזה נמשך מבחי׳ למד שהוא חב״ד וכמ״ש חכמת אדם תאיר פניו עד״מ שצהבו פניו מהשכלת שכל חדש שהשכל החדש נמשך מבחי׳ משכיל שהוא הארת המקיף וזהו ענין יאר ה׳ פניו תרין תפוחין כו׳ (הנז׳ באד״ר וכמ״ש ג״כ בפע״ח בכוונות ברכת כהנים בפי׳ יאר ה׳ פניו כו׳ שהוא המשכה מבחי׳ ל׳ מ׳ דצלם כו׳ ועמ״ש מענין תפארת סד״ה יונתי בחגוי ובד״ה אם בהרת קדמה) והמ״ם הוא מא״א כו׳ כנ״ל. והצ׳ הוא בחי׳ אשת יפ״ת שיורד ומתלבש כו׳ ועיקר העבודה להעלות צ׳ דצלם אשת יפ״ת. וכמ״כ למעלה הצ׳ יורד למטה במל׳ ונק׳ אשת יפ״ת והלמ״ד נשאר למעלה ועל דמות הכסא וכמו בנשמה שמתחלקת לב׳ בחינות הארה שמתפשטת בגוף ומה שנשאר למעלה בבחי׳ מקיף שממנה באין ההשפעות והארות הנשמה כו׳ (ועיין בזהר ר״פ במדבר):
ב והנה בסדר העלאה זו מתחילה ושבית שביו דהיינו בהתפשטות הארת הנפש במודומ״ע של הבלי העולם פיזור הנפש והיינו כחותיה והארותיה שנתפזרו ע״י מודומ״ע דמילין דהדיוטא וכנודע מענין החלומות וכף הקלע שהם התפשטות הארת הנפש במודומ״ע שלא נאבד כו׳ והארות אלו נתפזרו בכמה לבושין וצריך לקבצם ועל זה נאמר משם יקבצך כו׳ (ובפי׳ משם. עיין בד״ה אני לדודי) והקיבוץ היינו ע״י עקירת הרצון וגם ע״י וידוי דברים שהרי הם בחינת אותיות הנפולין וע״י אותיות אשמנו בגדנו כו׳ מעלים האותיות. ולכן לא די בעקירת הרצון לבד כ״א ג״כ וידוי דברים. ועוד כי הנה מכל עון נברא קטיגור א׳ ויש בו ג״כ נפש וגוף. הנפש נעשה מן התאוה והרצון שלבו נתאוה לדבר ההוא. והגוף נעשה מהמעשה ההוא או מהדבור כו׳. ולכן כדי להיות מחיתי כעב פשעיך כו׳ הוא ג״כ ע״י ב׳ דברים שע״י עקרית הרצון מוציא הנפש וע״י וידוי דברים נמחה הגוף כו׳. וההעלאה הוא לבחי׳ למ,ד דצלם בחי׳ מקיפים שהמקיף מסמא עיני החיצונים שלכן אחיזתם בין פנימי למקיף ואחוריהם למקיף שאין יכולים להסתכל בא״מ שהוא מסמא עיניהם. וזהו על אויביך דהיינו למקום שאין האויבים שולטים כו׳ (ובזה יש לתרץ קושיא במ״ש אסתר למרדכי כל עבדי המלך כו׳ יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא כו׳ ואני לא נקראתי כו׳. דלכאורה אין זה תירוץ כלל דהרי עכ״פ יכלה לבוא אל החצר החיצונה ונערי המלך יגידו אליו מי בחצר וכמ״ש והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך כו׳. אך אסתר קיימה כמ״ש בתורה כי תצא למלחמה צ״ל על אויביך דהיינו למקום שאין האויבים שולטים והוא בחינת חצר הפנימית משא״כ בבחינת חצר החיצונה הרי שם יש אחיזה למהן ג״כ כמ״ש והמן בא לחצר כו׳ החיצונה כנ״ל. כי חצר החיצונה הוא המשכת החיות לחיצוניות העולמות כמ״ש בפ׳ במדבר ע״פ וארשתיך לי כו׳ וע׳ בד״ה ונתתי לך מהלכים בפי׳ תשמור את חצרי כו׳ דלכך צריך שמירה כו׳. אך חצר הפנימית הוא בחי׳ מפתחות הפנימית וכמ״ש בפ׳ ראה בד״ה כי תשמע שהוא המשכת אור א״ס ב״ה מבחי׳ סוכ״ע וז״ש שער החצר הפנימית הפונה קדים. שהוא פונה לבחי׳ קדמונו של עולם. וע״ז נא׳ סגור יהיה כו׳ וביום השבת יפתח וכמ״ש במ״א ע״פ ויקהל משה כו׳. ולכן הוכרחה לבוא דוקא אל החצר הפנימית שהוא בחי׳ על אויביך אשר משם נמשך נצוח המלחמה לה׳ בעמלק כו׳) וכ״ז הוא בחי׳ העלאות התפשטות פיזור הנפש במודומ״ע שהן לבושים. אבל להעלות עצמיות הצ׳ שהוא בחי׳ חב״ד חג״ת נה״י צ״ל תשובה יותר עילאה כי כמה מדרגות יש בתשובה (עיין בד״ה האזינו השמים הנ״ל בענין שבת אותיות תשב ומי שטרח בע״ש היינו התפלה שבכל יום כו׳ שהיא ג״כ בחי׳ תשובה כו׳ עי״ז יבוא לבחי׳ תשובה דשבת. ויש עוד בחי׳ שבת שבתון שלמעלה גם מבחי׳ תשובה דשבת כו׳ ע״ש ומשם יובן למש״כ) והיינו ע״י המשכת למ״ד דצלם בחי׳ מזל שצריך להתחיל מבחי׳ מזל והיינו ע״י תורה ומצות מצות הם כתר ותורה חכמה אורייתא מחכמה נפקת כו׳ וכתיב חכמת אדם תאיר פניו ועי״ז יאר פניו אתנו סלה להיות גילוי פנימית הלב. וז״ש לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה׳ אבקש כו׳. וע׳ מ״ש בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר גבי אם אין חכמה אין יראה. שזהו ענין יראה עילאה הנמשך מבחי׳ מזלייהו חזי כנזכר גבי חברי דניאל אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. וגילוי זה בבחי׳ מזלייהו נמשך ע״י עסק התורה שעי״ז תתעורר שרש נשמתו למעלה בחינת מזליה ולכן אם אין חכמה אין יראה. והנה עי״ז ולקחת לך לאשה שהצ׳ דצלם נקרא אשה לגבי תורה שהתורה הוא החתן ביום חתונתו זה מ״ת. ולפעמים נקרא התורה כלה א״ת מורשה אלא מאורשה והיינו לגבי מ׳ דצלם (עיין בביאור ע״פ ששים המה מלכות כו׳ אחת היא יונתי כו׳ וע״פ יונתי בחגוי הסלע וצ״ל מ״ש בזח״ג נשא )(קל״ד א׳) בענין הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה בהיכל משמע דהתורה ג״כ יש בה בחי׳ מקיף הנקרא מזלא והיינו בחי׳ מ׳ שהתורה עצמה היא בחינת חכמה ובפ׳ בהעלותך (דקנ״ב ע״א) ונשמתא לנשמתא כו׳ ועד״ז י״ל המדרש בשה״ש רבה ע״פ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאמר ר׳ יוחנן לר׳ חייא בר אבא שמכרתי דבר שניתן לששת ימים כו׳ שנאמר כי ששת ימים עשה אבל התורה ניתנה לארבעים יום שנאמר ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום. דענין ארבעים יום י״ל כנגד בחי׳ כחב״ד הנקרא מ״ם כנ״ל ועמ״ש במ״א גבי מזמור לתודה הריעו לה׳ כל הארץ בענין התודה שהיו בה ארבעים חלות כו׳ ע״ש. וא״כ לכאורה אינו מובן מש״כ שהתורה נקרא מאורשה לגבי בחי׳ מ״ם שבנשמה אך י״ל דמה שבתורה עצמה יש ג״כ בחי׳ מ״ם היינו מקור ושרש התורה שמשם ניתנה וכמ״ש במ״א בפי׳ וממדבר מתנה סד״ה צאינה וראינה. אבל התורה עצמה היא בבחי׳ חכמה אורייתא מחכמה נפקת כו׳. וזהו ענין ברכו בתורה תחלה שהוא על המשכת אור א״ס בח״ע:
ג וגלחה את ראשה. מותרי מוחין כי הנה במדרגות העליונות דקדושה המותרי מוחין הוא בחי׳ קדושה עליונה שהוא בחי׳ י״ג מדה״ר שהן נמשכין מבחי׳ שערות כו׳ משא״כ בלוים והעבירו תער כו׳. והוא עד״מ כמכו שיחת חולין של ת״ח כו׳ והיינו לת״ח דייקא משא״כ לשארי אנשים הם דברי הבאי והיינו לפי שהת״ח הוא בבחי׳ מוחין דגדלות לכך אף השיחת חולין שלו שזהו כמו מותרי מוחין ימצא בהם טוב וקדושה וזהו ענין ועלהו לא יבול אפילו בחי׳ העלין שהם אינם עיקר הפרי אעפ״כ כו׳ שלגודל חכמתו לכך גם בשיחת חולין שלו מלובש חכמה מה שאין כן לשארי אנשים (והוא קרוב לענין מ״ש במ״א גבי ענין משלי שלמה דדוקא שלמה היה יכול להלביש השכל במשל גשמי וכן ר׳ מאיר ולכן אמרו משמת ר״מ בטלו מושלי משלים כו׳. וע׳ בפרשת לך לך בד״ה והבדילה הפרכת). ולכן עד״ז אמרו ע״ה אסור לאכול בשר שהבשר שהוא מותרות מפיל אותו משא״כ צדיק אוכל לשובע נפשו כו׳ וכן עד״ז בבגדים הנה בכה״כ כתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת כי כה״ג שהוא מבחי׳ חכמה כח מה בחי׳ ביטול לכך כבוד חכמים ינחלו. משא״כ לשארי אנשים הרי התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (וכמ״ש בפ׳ אחרי ע״פ כי ביום הזה יכפר כו׳) וכה״ג הבעל תשובה צריך לסיגופים. תשובת הגדר שלא יפול ח״ו משא״כ מי שלא חטא כו׳. וזהו וגלחה את ראשה. דהיינו המותרות ולהסתפק בהכרחי: ועשתה את צפרניה. היינו מותרי המדות חסד דרועא ימינא אברהם שיצא ממנו כו׳ שאחיזתם הוא בצפרנים פסולת. אך פי׳ וגלחה את ראשה. דהיינו מותרי מוחין הוא ענין ההתחכמות היתירה במילי דעלמא. והוא ע״ד מ״ש לא לחכמים לחם. כי הגם דכתיב וברכך ה׳ אלקיך בכל אשר תעשה. שהברכה וההמשכה נמשך בכל אשר תעשה דוקא שהוא כלי וסיבה שבזה יומשך לו מה שנקצב לו בר״ה ויוה״כ פרנסה משא״כ אם ישב בטל ולא יעסוק כלל באיזה פרנסה לא יומשך ההמשכה בגשמיות והיינו משום שבעוה״ז הגשמי נמשך ההשפעה בלבוש והסתר עד שאותותינו לא ראינו (וכמ״ש במ״א בד״ה ומרדכי יצא כו׳ ע״ש ובד״ה וברכך הנ״ל וע׳ ג״כ בפ׳ מסעי בד״ה לבאר ענין המסעות במש״ש לכן שם אל אד׳ המחיה עשייה כו׳) אך מ״מ ההשפעה עצמה נמשך מלמעלה וברכך ה׳ בכל כו׳ אלא שהאדם מחויב לעשות כלי שבזה יומשך הברכה לפי שכך הוא סדר ההמשכה כנ״ל. אך ריבוי ההתחכמות בזה הוא מותרי מוחין אשר ע״ז נאמר לא לחכמים לחם. כי בזה מראה שעולה על דעתו שהסיבה והלבוש ההוא והתחבולה היא עיקרית בהשפעה זו והוא בחי׳ נפרד כו׳ (וכמ״ש בד״ה שובה ישראל כו׳ שעי״ז גורם להיות לו לב האבן כו׳ ע״ש) והוא כמשל מי שתופר לו לבוש כמדה הצריך הוא טוב אבל אם מאריך אותו יותר מדאי גורם שיפול מחמתו ח״ו. (והא דארז״ל נדה )(דף ע׳) מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה כו׳ זהו כמש״ש כשמבקש רחמים מיי שהעושר שלשו על עושר אז ודאי צריך ג״כ לעשות לבוש וכלי שיוכל לשרות בזה הברכה. וגם זאת רק ירבה בסחורה ולא ריבוי ההתחכמות יותר מדאי וההעמקה דאדרבה לא לחכמים לחם כו׳ וכ״ש מי שאינו אץ להתעשר רק מסתפק בהכרחי או אף אם רוצה להתעשר אלא שלא בקש רחמים ע״ז אז רבוי הסחורה ג״כ ה״ל כלבוש ארוך יותר מדאי כו׳. אלא דכשמבקש רחמים ע״ז אז לא סגי בלי שירבה בסחורה כמש״ש בגמ׳ דהא בלא הא לא סגי. והיינו מטעם הנ״ל שההשפעה בעשייה נמשך על ידי לבוש כו׳ בכל אשר תעשה. וזהו ענין וגלחה את ראשה המותרי מוחין הנ״ל (שהם נמשלו לבחינת שערות שמהם יניקת החיצונים ע״ד שער באשה ערוה משא״כ בתורה כתיב סלסלה ותרוממך כי התורה שרשה מח״ע וכתר עליון אשר משם ההמשכה דייקא ע״י בחי׳ שערות כו׳. שאל״כ לא יוכלו העולמות לקבל כו׳. ועיין מ״ש במ״א ס״פ לך לך בד״ה שרי אשתך והנה למעלה כך היא המדה כו׳ ע״י צמצום דוקא כו׳ משא״כ למטה בבחי׳ שרה כו׳ הוא להיפך ממש כו׳ וע׳ בפ׳ תצוה בד״ה ועשית בגדי קדש במש״ש אבל בחי׳ ורב חסד כו׳ ודרך גילוי זה והמשכה זו כו׳ הוא כמ״ש כשמן ה טוב על ראש יורד על הזקן כו׳ ע״ש. וע׳ בפ׳ אמור בד״ה ונקדשתי בתוך כו׳ ובפרשת נצבים בביאור על פ׳ כי כארץ תוציא צמחה כו׳): והסירה את שמלת שביה. שמלה הוא בחי׳ מקיף ויש מקיף גם בזלעו״ז כי בבואה דבבואה לית להו אבל בבואה לחודא אית להו (ועיין מזה בפע״ח בכוונת הושענא רבה אך שם נת׳ ענין בבואה דבבואה באופן אחר) והיינו כמבואר למעלה שבקדושה יש ב׳ מקיפים ל׳ מ׳ והם בחינת מקיף ומקיף דמקיף והם בחינת חיה יחידה שהם ב׳ מקיפים ונר״נ הם פנימים וע׳ בפי׳ הרמ״ז פנחס (דר״כ סע״א) גבי העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו ועמ״ש בביאור על פ׳ כי כאשר השמים החדשים. ובקליפה אין להם בחי׳ בבואה דבבואה שהוא בחי׳ המקיף למקיף. וז״ש ומכפירים יחידתי שהוא יחדה ממש שאין לה לעומת זה בקליפות. אבל בחי׳ בבואה לחודא היינו מקיף א׳ יש להם (ובזה יתורץ איזה דרושים הסותרים לכאורה זא״ז דבמ״א נת׳ דבחי׳ אהבה רבה אין כנגדה לעומת זה כמ״ש ע״פ חכלילי עינים כו׳ ובמ,א נת׳ שכמו כן בקליפה יש מבחי׳ הרצון שלמעלה מהשכל שהוא עומק ההתקשרות בהבלי העולם כו׳ וכמ״ש בד״ה ושמתי כדכד כו׳ בעין ומכפירים יחידתי. ולפמש״כ א״ש דבחי׳ מקיף א׳ יש להם ובחי׳ מקיף היינו מה שלמעלה מהשכל. אך בחי׳ מקיף השני שהוא עיקר בחי׳ המקיף עליון בחי׳ יחידה ממש והוא נקרא תעלומות לב לית להו רק בקדושה יש בחי׳ זו כו׳) והיינו בחי׳ למ״ד והוא ענין עבירה גוררת עבירה וענין אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה (עיין בר״ח פ׳ ד׳ משער הקדושה) והיינו מה שאינו מרגיש בנפשו שזה נמשך לו מבחי׳ המקיף דקליפה. וזהו ענין והסירה את שמלת שביה שצ״ל הסרת המקיף דקליפה בכדי שישרה המקיף דקדושה בחי׳ למ״ד כנ״ל: וישבה בביתך. בקביעות שתתיישב היטב בנפש בל תמוט לעולם ועד. (ועוי״ל בפי׳ והבאתה אל תוך ביתך כו׳ וישבה בביתך כו׳. היות ב׳ בחי׳ מקיפים הנ״ל נקראים ג״כ לבוש ובית אשר הלבוש הוא בחי׳ מקיף הקרוב ובית הוא מקיף למקיף וענין ב׳ מקיפים אלו בקדושה מבואר ג״כ לעיל פ׳ ואתחנן ע״פ וזאת המצוה כו׳ וע׳ בד״ה השמים כסאי בענין איזה בית כו׳ ובשאר דוכתי. וז״ש כאן על וראית בשביה אשת יפ״ת כו׳ שהוא להפך עצמות המדות בחי׳ צ׳ כנ״ל הנה שמירה זו הוא ע״י והבאתה אל תוך ביתך בחי׳ מקיף העליון כו׳ וגם המקיף דבחי׳ ל׳ שנק׳ לבוש שלכך בלעו״ז נקרא שמלת שביה וצ״ל והסירה שמלת שביה שעי״ז ישרה הלבוש ומקיף דקדושה כו׳ מ״מ צריך להיות וישבה בביתך דוקא וכמשנ״ת ע״פ וזאת המצוה כו׳ לשמר כו׳ ושמרת כו׳ ע״ש): ובכתה את אביה. היא בחי׳ תשובה עילאה יותר וכנודע ממ״ש האריז״ל מי שאינו בוכה בר״ה ויוהכ״פ אין נשמתו שלימה ואין בכיה זו באה מצד מרה שחורה. אלא כענין שאמרו רז״ל גבי רבי עקיבא שכשהשיג סודות התורה בשיר השירים זלגו עיניו דמעות והיא מעלה האמורה לעתיד לבא בבכי יבואו כו׳ שהיא מדרגה גדולה כי והנה נער בוכה ותחמול עליו. והוא בחי׳ יוהכ״פ. (ועמ״ש מענין בכייה בפ׳ וישלח סד״ה ויקח מן הבא בידו מנחה כו׳ ובד״ה וקבל היהודים במש״ש. אך לע״ל נאמר עין בעין יראו לפי שאז נאמר בבכי יבואו כו׳ ע״ש). ואח״כ תבא אליה ובעלתה היינו ענין מס״נ והוא ענין נפילת אפים ובחינת נעילה שהוא גמר העליות כמ״ש במ״א (וע׳ בפע״ח בענין נפילת אפים וע׳ מ״ש במ״א ע״פ לריח שמניך שכנ״י נק׳ כלה וכשמאיר אור אלקות בנש״י בתוך לבו בעומק לבו זה נק׳ כד קבילת דכר כו׳ וע׳ מ״ש במ״א ע״פ עיני כל איך יש בחי׳ ארוסה ונשואה. דהיינו כשההתבונונת נקלט בעומק הלב ע״ד בכל לבי דרשתיך זהו הנק׳ בחי׳ נשואין וז״ש נודע בשערים בעלה כו׳. ומזה יובן מש״כ ובעלתה היינו ענין מס״נ כו׳ וע׳ בפ׳ מטות סד״ה ואשה כי תדר כו׳):
הוסיפו תגובה