ב אך עכ״ז אל ה׳ ויאר לנו הארה רבה ועצומה מקדושה עליונה הזאת הנפלאה והנעלמה ע״י המצות שנתן לנו כי הנה בתורה ומצות נאמר לכו לחמו בלחמי והנה לחמו פי׳ לפי שהתורה היא לחם ומזון לנפש כמו הלחם הגשמי שהוא מזון לגוף כו׳. אבל מ״מ לחמי צריך ביאור וכי לאכילה ושתיה כו׳. וביאור הדבר הוא ע״ד מארז״ל רעייתי פרנסתי ישראל מפרנסין כו׳, ועמ״ש מזה בד״ה יונתי הנ״ל. והענין כי הנה המאכל שהוא דצ״ח מחיה את האדם שהוא מדבר שהוא במדרגה יותר גבוה מהמאכל ואיך מחיה אותו המאכל, אך ע״ז נאמר כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם שמוצא פי ה׳ הוא החיות של המאכל והם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם שבמאמר תדשא הארץ נברא הצומח ובמאמר תוצא הארץ נפש חיה נבראו הבע״ח וכח וחיות המאמר ההוא תמיד מלובש בו להחיותו ולקיימו והוא הוא המחיה את האדם. אך הרי גם האדם נברא במאמר נעשה אדם. ויש בו ג״כ מוצא פי ה׳ ולמה צריך להמאכל שיחיה אותו. אבל הענין כי הנה כתיב אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וכו׳ שהאדם באמת הוא אחרון במעשה בראשית בזמן וגם במעלה מצד גופו ונפשו הבהמית כמאמר יתוש קדמך שכל הדברים דצ״ח אע״פ שירדו מטה מטה מאד בעשייה גשמיות להיות יש ודבר גשמי מ״מ אינם דבר נפרד לגמרי כמו האדם שיכול להיות נפרד לגמרי ח״ו ועובר על רצונו ית׳ למרות עיני כבודו ועיין בס׳ ש״ב פכ״ד, רק מצד עילוי נשמתו ונפשו האלקית לבדה הוא קדם במעלה יתירה על כל הנבראים וגם מצד גופו ונפשו החיונית יש לו מעלה יתירה על הדצ״ח ברוח חיים שבו שהיא נפש המדברת והמשכלת והמאמרות סדרן ממטה למעלה מתחלה תדשא הארץ שהוא להיות הצומח ואח״כ ישרצו המים דגים שאינן בכלל בשר ואח״כ תוצא הארץ נפש חיה ובהמה ואח״כ נעשה אדם. והנה כל זה הוא בבחי׳ ירידת המדרגות והתהוות השתלשלותם מאין ליש, אבל במקורם ושרשם למעלה מעלה מסדר ההשתלשלות הנה הוא להיפך שבחי׳ נפש אלקית שבאדם הוא בחינת אחור לגבי מקור וחיות הגוף ונפש הבהמית שנלקחו ממדרגות עליונות וגבוהות מאד אלא שנפלו בשבירת הכלים כנודע ושם הוא חיות הדצ״ח גבוה ונעלה במעלה יתירה אלא שנפלו למטה יותר בחיות מצומצם מאד כמו דומם וצומח כו׳ וכמשל מנפילת החומה שעליון שבה נופל למטה יותר בריחוק מקום יותר כנודע. ולפיכך המאכל שהוא מדצ״ח מחיה את האדם ויש לו יתרון מעלה על האדם שהאדם צריך להמאכל למלאות די מחסורו אשר יחסר לו מבלעדי הלחם והמאכל משא״כ המאכל אין צריך להאדם. וזהו כי על כל מוצא פי ה׳ כי מוצא יש לו ב׳ פירושים מוצא מה שכבר יצא מפי ה׳ התפשטות החיות מרוח פיו בעשרה מאמרות שנברא העולם ומוצא לשון מקור וחיי החיים כמו מוצא מים שהוא המקור הנובע המעיין דהיינו המקור שממנו יצאו העשרה מאמרות שבמקורן ושרשן הדצ״ח מאד נעלה ונמשכים ומשתלשלים ויורדים למטה עליהם ממדריגות עליונות ולפיכך יחיה האדם:
ג והנה ככל הדברים האלה וככל המשל הזה בחיות הלחם הגשמי המחיה את הגוף אדם הגשמי. כן עד״ז כתיב כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם אדם דלעילא דהיינו מ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כי נק׳ אדם מלשון אדמה לעליון כי כמו שבאדם למטה יש רמ״ח אברים כו׳ שבהם ועל ידם מתחלק החיות שבתוכו העין רואה כו׳ כך למעלה התפשטות החיות הוא בריבוי התחלקות הנבראים מלאכים ונשמות בכמה מיני מדרגות ממדרגות שונות כמ״ש עיני ה׳ כו׳ אזני ה׳ כו׳ שיש מלאכים ונשמות שנקראים כך והתפשטות החיות של כל אחד ואחד כפי מדריגתו ומזגו ותכונתו נק׳ בשם אדם שהוא בחי׳ ממכ״ע. ולכן כתיב כמראה אדם ולא בחי׳ אדם עצמו ממש [ועמ״ש עוד מזה בפ׳ משפטים קכ״ב א׳ ועמ״ש בד״ה ויראו כו׳ ותחת רגליו כו׳ ע״ש]. והנה חיות הנמשך לבחי׳ ומדריגה זו להיות ממכ״ע ולהחיות רוח שפלים הוא מבחי׳ מוצא פי ה׳ הוא מקור עליון וראשיתא דכולא בחי׳ סוכ״ע ונק׳ רצון העליון כי אית רצון ואית רצון ורצון העליון הוא פי׳ שעליון על כל העולמות שאינו יכול להתלבש תוך עלמין כלל שהוא סתימא דכל סתימין ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ורצון התחתון הוא מה שמתלבש תוך עלמין כו׳, והנה רצון העליון הוא מקור התורה והמצות, ולכן נק׳ לחמי ורעיתי פרנסתי שע״י אתערותא דלתתא אתעדל״ע להמשיך חיות ממקור וחיי החיים מבחי׳ סוכ״ע לבחינת ממכ״ע ואתעדל״ת זו הוא ע״י מעשה המצות דוקא בעשייה גשמיות, וגם ע״י דבור התורה דעקימת שפתים הוי מעשה משא״כ הרהור לאו כדיבור דמי והרהור לא עביד מידי מפני שכח המעשה והדבור נלקח מכח האכילה שאוכל שעי״ז מתחזק כחו לדבר ולעשות וכח האכילה בשרשו ומקורו הוא יותר גבוה ונעלה מאשר תוכל נפשו שאת לפי מקור חוצבו כנ״ל. וכך יוכל להיות עי״ז אתעדל״ע ממעלה מעלה מבחי׳ סוכ״ע וכן מעשה המצות עצמן כגון אתרוג ולולב כו׳ שהאתרוג הוא מאכל בפ״ע וכן הלולב הוא צומח עכ״פ ויש להם מעלה יתירה שבהם ועל ידם יומשך אתעדל״ע מבחינה עליונה וגבוה מאד. וכן צמר הציצית ומעות הצדקה וכו׳ משא״כ הרהור ומחשבה הוא בחינת חשב מ״ה שהוא בחי׳ אדם עצמו ואין כח לאתערותא זו להמשיך חיים עליונים כל כך. וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב כי העוה״ב הוא שנהנים מזיו השכינה הוא זיו והארה מרובה ותוספת תענוג הנשמות בגילוי בבחי׳ ממכ״ע הנק׳ בשם שכינה ששוכן ומתלבש בעולמות והנה הכח והחיות הנמשך לבחינת ממכ״ע מבחי׳ סוכ״ע הוא נעשה ע״י תשובה ומע״ט כנ״ל. נמצא שהם העושים הזיו והתענוג שבג״ע. ולכן גדלה מעלתם מכל חיי העוה״ב שהם הם הממשיכים חיי העוה״ב כנ״ל: והנה לפי שהתורה והמצות הם בחי׳ רצון העליון לכך יש להם כח להמשיך לנפש האדם ג״כ בחי׳ רצון העליון כי גם בנפש האדם למטה ג״כ אית רצון ואית רצון שיש שמעורר את רצון והאהבה הטבעית המסותרת שבנפשו לגלותה מההעלם אל הגילוי לדבקה בו ית׳ מחמת התבוננות בגדולתו ית׳ המחיה חיים שהוא ממכ״ע כאשר תוכל נפשו שאת כל חד וחד לפום שיעורא דיליה והוא בחינת ובכל נפשך. אך יש רצון שהוא למעלה הימנו ומבקשי ה׳ יבינו כל שלפעמים תתלהב ותתלהט הנפש באהבה רבה עזה ועצומה בבחי׳ ובכל מאדך מאד יותר מכדי מדת הנפש בהשגתה באור פני ה׳ אלא מחמת ביטול השגתה דלית מחשבה תפיסא ביה סתימא דכל סתימין והוא בחי׳ רעותא דליבא דלית מחשבה תפיסא ביה והוא בחי׳ אהבה רבה שלמעלה מעלה מהעולמות שאינה יכולה להתלבש תוך עלמין אלא כמו שכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. משא״כ האהבה הבאה מחמת התבוננות והשגה בגדולתו יתברך נק׳ אהבת עולם כנודע ואהבה רבה זו שהיא בחינת רעותא דליבא היא באה מלמעלה על ידי התורה והמצות שהם הם רצון העליון רצונו וחכמתו ית׳ [וכמ״ש ג״כ לעיל מזה ע״פ מי מנה עפר יעקב וע״פ ועתה יגדל נא]. וזו היא בחינת הלחם והמזון שנעשה לנפש האדם ע״י התורה והמצות שהמוצא פי ה׳ שהוא מקור התורה והמצות עליו יחיה האדם ותחיה נפשו במקור וחיי החיים ית׳ דלית מחשבה תפיסא ביה כו׳, ואין רעותא דליבא זו באה דוקא מחמת ההתבוננות איך שהתורה נותנת חיים ואיך נמשך החיות רק כמו המאכל שמחיה את האדם בגשמיות אף אם אינו מבין האיך המאכל מתעכל ונהפך לדם ואיך תשוב להיות בשר כבשרו ואיך הוא כח הדוחה הפסולת כו׳ אלא ממילא יחיה האדם כך בחי׳ רעותא דליבא זו נמשכה מאליה וממילא ע״י קיום התורה והמצות. וזהו אשר קדשנו במצותיו שע״י המצות נמשך קדושה עליונה מבחי׳ קדוש ומובדל דהיינו מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין הוא בחי׳ רצון העליון כנ״ל לקדש אותו ג״כ שיומשך לנפש האדם גילוי הארה זו בנפשו להיות האהבה ורצון העליון שבנפש שהוא בחינת רעותא דליבא ואהבה רבה הנ״ל. וזהו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם שע״י המצות יהיה שורה בכם קדושה העליונה ממש להיות קדושה זו שוה לאלקיכם (ועמ״ש בפי׳ לשון קדושה ע״פ מקושש עצים בפ׳ שלח) וזהו ענין הברכה ברוך הוא המשכה להיות הוי׳ שמהווה כל הויות דהיינו שרש ומקור כל ההתהוות שיהיה בחי׳ אלקינו שיתאחד עמנו באחדות אחד למהוי אחד באחד ע״י אשר שהוא בחי׳ עונג העליון שמשם נמשך להיות קדשנו בקדושתו ממש ע״י מצות יו בקדש העליון שהוא למעלה מעלה מבחי׳ עלמין שמזה נמשך רעותא דליבא לנפש ואזי נקרא נפש האדם עצמה בחינת אחור לגבי רעותא דליבא הנמשך לו שהוא בחי׳ קדם מקדמונו של עולם: קיצור. פי׳ אקב״ו כי חיות כל העולמות הוא רק מבחי׳ מלכותו ית׳ אבל במהותו ועצמותו ית׳ לית מחשבה תפיסא וזהו ענין קדוש מובדל. וע״י התומ״צ נמשך מקדושה זו ממש כי הנה כתיב לכו לחמו בלחמי ופי׳ לחמי היינו דכמו שהאדם מקבל חיות מהלחם לפי ששרשו מבחינת מוצא פי ה׳ מוצא היינו מקור. כן בחי׳ ממכ״ע הנק׳ כמראה אדם נמשך לבחינה זו חיות מבחי׳ רצון עליון הסוכ״ע והיינו ע״י התורה ומצות שנתלבשו בעשייה שבהן ועל ידן נמשך רצון העליון וזהו ענין רעיתי פרנסתי ולחמי. ומהמשכה זו נמשך ג״כ לנפש האדם בחינת רצון העליון לבא לבחינת ובכל מאדך אהבה רבה וזהו אק״ב והייתם קדושים:
ד והנה קדושה זו מביאה לידי ענוה שהיא שפלות האדם בערך נפשו ונשמתו יען אשר אין חיות ושפע לנפשו ממקור ומוצא פי ה׳ אלא ע״י דברים שפלים גשמיים ממש כמו האתרוג וצמר הציצית וקלף התפילין וכה״ג כל מצות מעשיות או ע״י הדבור בהם הוא ת״ת וכו׳ וענוה זו מביאה לידי יראת חטא (בר״ח שער הענוה פ״א הביא דענוה איהי שכינתא עילאה. והנה פי׳ וענין שכינתא עילאה נתבאר בד״ה שיר השירים שהוא ענין הביטול דיחודא עילאה. ועפ״ז י״ל פי׳ ענוה היינו שהוא מחזיק עצמו לאין ממש כמו שהוא קמי׳ ית׳ דכולא קמי׳ כלא חשיב ועמ״ש בד״ה קטנתי מכל החסדים. ועמ״ש בד״ה ארץ הרים ובקעות בענין חותם שוקע ביטול ענוה שלמעלה מהאהבה. ועפ״ז א״ש מ״ש בספרים בענין ענוה שהיא ביטול והכנעה להקב״ה דלכאורה אינו מובן וכי צריך לומר זה שהאדם בריה שפלה ואפלה יקטין א״ע לגבי הבורא ית׳. אכן לפי הנ״ל א״ש דפי׳ וענין ענוה זו דשייך מהאדם לגבי הקב״ה היינו שלא יהיה תופס מקום כלל אלא כלא חשיב ממש. ועד״ז נאמר במשה והאיש משה ענו מאד כי במשה נאמר ונחנו מה ועיין בגמרא )(ספ״ו דחולין דפ״ט א׳) גדול מה שנאמר במשה כו׳ שביטול דמשה היה למעלה מבחינת הביטול דואנכי עפר ואפר כי הוא מ״ה ממש וזהו עניו מאד ועיין בפ׳ שלח (קס״ג סע״ב). והנה שכינתא עילאה היא בינה ולפ״ז וענוה מביאה לידי יראת חטא הוא בחי׳ חכמה שהיא יראה עילאה. וריב״ל דס״ל ענוה גדולה מכולן י״ל זהו כמ״ש בר״ח שם ועוד ימצא הענוה אפילו בכתר כו׳ והוא נקרא אין להיותו מחשיב עצמו לאין נגד המאציל עכ״ל. ועמ״ש בביאור ע״פ מי מנה בענין אוכם הוא קדם כו׳ וזהו ענין ישת חשך סתרו. ועמ״ש מענין ענוה סד״ה שוש אשיש כי הנה את זה לעומת זה עשה האלקים שכמו שבקדושה עשיית המצות הוא מעלה את האדם להמשיך חיים עליונים מבחי׳ רצון העליון כמ״כ להיפך בעבירה כתיב ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳ פי׳ אני ה׳ מה שהוא מהווה כל הויות להחיות כל העולמות וכל הנבראים ומלפני כלומר למעלה מבחי׳ ומדריגה זו שם מגיע הפגם והעונש של העבירה שהכרת תכרת בשרש כל השרשים וצריך להיות לאדם יראת חטא. פי׳ יראה מחמת החטא והחסרון והפגם שנעשה למעלה כ״כ וחטא הוא לשון חסרון ופגם שלשון חטא נופל אפילו על ביטול מ״ע ודקדוקי סופרים שעכ״פ יש חסרון ופגם. משא״כ עון הוא על ל״ת כו׳. והנה יראת חטא בבחינה זו באה אחר ענוה וקדושה דוקא דהיינו אחר שיתקדש בקדושה העליונה הבאה מלמעלה ע״י המצות ויבא למדרגת ענוה שיכיר שפלות נפשו אזי יכיר וירגיש ג״כ בזה לעומת זה כמה גדול עונש החטא והפגם שמגיע למעלה ויהיה לו יראה גדולה מחמת החטא והפגם (ועמ״ש עוד בפי׳ וענין יראת חטא בד״ה אלה מסעי). אך קדושה וענוה זו אינה באה אלא אחר מדרגות הפרישות שהוא להפריד הרע שבנפש הבהמית מקליפות נוגה וקדש את עצמך במותר לך והוא בחינת תשובה תתאה כמארז״ל תשובה ומע״ט כו׳ שבלא תשובה תחלה אין המעשים טובים ומאירים מלשון את האור כי טוב כו׳. ועם כל הנ״ל יובן מ״ש וידבר משה אל ראשי המטות פי׳ מטות כענין מטה כלפי חסד שהוא ענין להטות ולהפוך המדות שבנפש שיהי׳ כלפי חסד ואהבת את ה׳ לדבקה בו והמטים ומהפכים הם בחינת הראשים שהם בחינת רעותא דליבא שנמשך מבחינת משה הוא בחינת דעת עליון וקדש העליון שלמעלה מעלה מבחינת עלמין ובחי׳ משה הוא המנהיג (כי וידבר מלשון ידבר עמים תחתינו לשון הנהגה) וממשיך בחינה זו להיות רעותא דליבא (ועיין עוד מענין ראשים בפ׳ פנחס )(דרנ״ג ע״ב) ע״פ שאו שערים ראשיכם גם כי משה הוא בחי׳ ונחנו מ״ה בחי׳ עניו מאד ולכן וידבר משה כו׳ ועמ״ש סד״ה משה ידבר וסד״ה מראיהם ומעשיהם: קיצור. ענין קדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא. וענין וידבר משה אל ראשי המטות):
ה לאמר זה הדבר כו׳. וארז״ל שכל הנביאים נתנבאו בכה נוסף עליהם משה שנתנבא בזה כו׳. והענין דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כדמותנו הוא בחינת ממכ״ע דכ״ף הדמיון כמו הדמות כו׳, משא״כ בצלמנו הוא בחי׳ גילוי עצמותו ית׳ ממש כביכול (ועיין מזה לקמן בד״ה אלה מסעי הנ״ל ובד״ה כי ביום הזה יכפר). והנה ע״י רעותא דליבא למעלה מבחינת כח הנפש נעשה עי״ז אתערותא דלעילא גילוי בחינת עצמותו ית׳ למעלה מבחי׳ עלמין מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין וכמ״ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. והיינו לאמר זה הדבר כו׳ דהיינו באמירת כאו״א פרשה שבתורה או נביאים וכתובים הלכות ואגדות יהיה זה הדבר עצמו שנאמר מאז ומקדם. כמ״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו׳ ודברת בם כו׳ שהדברים האלה עצמם שאמר משה באותו יום יהיו אצלך ודברת בם עצמם לפי שע״י בחינת רעותא דליבא נמשך בחינה מה שלמעלה מבחינת עלמין ושם הוא למעלה מן הזמן (ועמ״ש ע״פ קול דודי הנה זה בא וסד״ה והגדת לבנך בענין בעבור זה וסד״ה בחדש השלישי כו׳ ביום הזה) ושם היה בחינת נבואתו של משה שהוא היה בחינת קדש העליון למעלה מבחינת עלמין ולכן ארז״ל שהיה פרוש מן האשה משא״כ כל הנביאים כו׳ (וע׳ מזה בפ׳ ויצא )(דקנ״ב ב׳) ו במק״מ שם ובפ׳ בראשית (כ״ב א׳) וביארו הרמ״ז פ׳ ואתחנן (דר״ס סע״ב) גבי רב לך כו׳ וע׳ בפ׳ בלק (קפ״ז ב׳). ומכ״ז יובן איך שנבואתו היה מבחינת שלמעלה מגדר זמן שבחי׳ הזמן אין לו יחס רק במדת מלכותו ית׳ בחי׳ כדמותנו בחינת עלמא דנוקבא כו׳ דהיינו כשנעשית מקור לבי״ע ועיין בפ׳ ויחי (דרמ״ו סע״א וע״ב) ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי הסלע בפי׳ קומי לך רעיתי. ומשם יובן בתוספת ביאור מש״כ שע״י רעותא דליבא דייקא נמשך שיהיה עסק התורה בבחינת לאמר זה הדבר כו׳. איש כי ידור נדר וגו׳ עד שידור בדבר הנדור. הענין כי הנה נדרים סייג לפרישות. והנה פרישות הוא להיות קדש א״ע במותר לך וכדי להיות מדריגה זו נטועה וקבועה בלבו באמת לאמתו צריך לעשות עצות בנפשו כענין שנתבאר למעלה בענוה שמביאה לידי יראת חטא דהיינו שישפיל עצמו איך הדבר שרוצה לפרוש ממנו כגון הנודר מן הבשר כו׳ שהבשר וכיוצא בו הוא גבוה ממנו במעלה בשרשו ששרשו גבוה מאד נעלה מבחי׳ ומדרגות האדם אלא שבשבירת הכלים נפלו למטה מטה מן האדם בדצ״ח אבל מ״מ הרי יש לו יתרון ומעלה שמחיה את האדם והאדם צריך לו והמאכל א״צ להאדם ואי לזאת אינו ראוי להורידו כ״כ בגשמיות להיות נהנה ממנו למלאות תאוות גופו ולהיות בזוללי בשר וסובאי יין כ״א להרחיב דעתו לה׳, וכן דרך הנודרים לש״ש הוא מפני שרואים ירידתם מן הדבר שנודרים ממנו שהדבר ההוא גורם להם ירידה והטייה מאחרי ה׳ והיינו אחר שמורידים הדבר ההוא לגשמיות ממילא ממשיך ומוריד גם את הגוף האדם אחריו (ועמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות בענין ע״ה אסור לאכול בשר ואף דהכא מיירי בת״ח. מ״מ נהי דאינו אסור מ״מ שייך שירא שלא ירד ממדרגתו כו׳) אבל באמת צריך לראות בשרשו איך ששרשו גבוה מאד נעלה. ועי״ז פירש ממנו. ולכן צריך הנודר לומר הרי זה כעולה וכקרבן שהן קודש ודבר הנדור ומופרש בשרשו הגבוה למעלה וכמ״ש כי יפליא לנדור לשון מופלא ומכוסה כאלו נודר בחיי המלך ששרשם הם חיים העליונים מבחינת סוכ״ע (ועיין מענין נדר בזח״ב יתרו צ״א ב׳ משפטים קט״ו ב׳ פנחס דר״ה א׳ ב׳ ובפרדס ערך נדר ובמא״א אות נו״ן ס״ט רבות ויצא ר״פ ע׳ כי תשא פמ״ג נשא פ״י ע״פ כי יפליא באיכה בפסוק ישבו לארץ ידמו ובבחיי פ׳ יתרו) ומשם נשתלשלו כל בחי׳ אורות המקיפים שבעולמות עליונים וגם למטה באדם התחתון בבחינת הבל ודבור היוצא מהפה כידוע לי״ח (ועמ״ש מזה בד״ה וארשתיך לי). וזהו דבר הנדור שמקדיש הקרבן ואמר ה״ז עולה או שלמים להמשיך בפיו קדושה עליונה מבחי׳ סוכ״ע מקור כל הקדושות וגם הנדרים שהן קונמות הן הקדש כדאיתא בגמרא (וזהו כענין המבואר בד״ה כה תברכו בפ׳ נשא בפי׳ ענין ויקרא האדם שמות כו׳ להעלותן עי״ז ולקדשן במקורן כו׳ ע״ש וכעין זה הוא ענין קונמות שמתפיסו בדבר הנדור וקדוש ועי״ז ממשיך בו קדושה עד שהן הקדש. והכח הזה בפה האדם הוא ממש כענין הנ״ל דויקרא האדם שמות כו׳ ועוד נ׳ לומר כי הכח הזה הוא מעין ודוגמא הכח דלאמר זה הדבר הנזכר לעיל. שנמשך מבחי׳ וידבר משה אל ראשי המטות כו׳. וזהו שייכות ענין וידבר משה כו׳ לאמר זה הדבר לפ׳ נדרים ולכן עכשיו שנתמעטו הלבבות צריך לומר בלי נדר וכמ״ש במ״א):
הוסיפו תגובה