ביאור הדברים הנ״ל ע״פ ולא תשבית מלח וגו׳ הנה בס׳ של בינונים פ״ג נתבאר בענין הנפש שהיא כלולה מעשר בחינות כנגד ע״ס עליונות כו׳, וכן פי״ב נת׳ מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה כו׳. אך באמת חסר שם ולא נתבאר איך שגם החכמה שהיא ראשית שבעשר בחינות הנ״ל הוא רק בחי׳ כלי בלבד לעצמיות ומהות הנפש. כמו שהמוח הגשמי הוא רק כלי לכח השכל והחכמה המתפשט מהנפש. כך עד״ז כח השכל שבנפש הוא רק כלי למהות ועצמיות הנפש. (ועמ״ש בד״ה פתח אליהו). אבל לא שהשכל הוא ממהות ועצמיות הנפש. שהרי השכל אינו שוה באדם בכל עת שפעמים צלול דעתו ופעמים לא כן עד שפעמים ידבר שטותים וא״כ יש בהשכל שינויים רבים, ולכן א״א לומר שהשכל הוא עצמיות הנפש ממש ושעצמיות הנפש הוא רק עשר בחינותי׳ שהן שכל ומדות או אפי׳ לומר שהיא מציאות א׳ והוא שכל אלא שהשכל הוא רק כלי לבד ואפילו בחי׳ רצון שיש בנפש למעלה מהשכל כמו ענין שתוק כך עלה כו׳ ג״כ נק׳ קרקפתא או גלגלתא דחפיא על מוחא שהוא גם כן בחי׳ כלי (ולכן אנו רואים שהשכל הולך ומתגדל שהתינוק שכלו קטן ביותר וכשמתגדל מעט מעט כך יתוסף הגדלת שכלו ומדותיו וזקני ת״ח כל מה שמזקינין דעתן מתיישבת כו׳. והרי הנשמה היה בו גם מקטנותו ואם כן למה היה אז שכלו קטן. אלא הענין כי הנשמה עצמה היא למעלה מהשכל. והשכל הוא כח המתפשט ממנה וכדי שיהיה נמשך המשכה והתפשטות זה אל הגילוי הוא כשיש כלי להכיל דהיינו כלי המוח שהוא כלי לאור השכל אזי הכלי הוא ממשיך לתוכו גילוי אור וכח השכל ובקטן מצד קטנות מוחו השכל מאיר בקטנות מאד כו׳, אבל הנשמה עצמה מלובשת בו גם מקטנותו ותחלת התהוותו). והנה מהות ועצמות הנפש היא חלק אלוה שאינו בגדר עשר בחינות שיש להן גדר מיוחד אלא אור פשוט כו׳, וכן כתב הגאון מהר״ל מפראג זצ״ל בהקדמתו לס׳ גבורות ה׳ ד״ג ע״ג וז״ל ואולי יאמרו אם אין עצמותו שכל וגשם ח״ו לומר עליו אם כן מהו יתברך. נשיב להם וכי הנשמה שבגוף האדם יוכל לעמוד על אמתתה. כל שכן וכל שכן בורא הכל שאין לשאול עליו קושיא זאת כי לא יראני האדם וחי עכ״ל. הרי ביאר שהנשמה עצמה היא למעלה ממהות שכל. והנה כמ״כ יובן מזה הנמשל למעלה (כמ״ש הגאון הנ״ל) בענין ע״ס עליונות לגבי המאציל א״ס ב״ה. או שכמו שהוא למעלה כך הוא למטה בנפש (כמ״ש נעשה אדם בצלמנו כו׳ דקאי על הנשמה ועיין בשל״ה ד״ט וד״י) שאפילו בחי׳ חכמה עילאה דאצילות היא רק בחי׳ כלי לבד לאור א״ס ב״ה, אבל אינה עצמיותו של המאציל ב״ה כי הוא פשוט בת כלית הפשיטות, משא״כ בחי׳ חכמה הוא איזה מהות וגדר מיוחד. ואנת חכים זהו השפלה וענוה שמשפיל א״ע כביכול להיות מתלבש בחכמה ואזי איהו וחיוהי וגרמוהי חד ולא כמו התלבשות הנפש בשכל. ומ״מ הוא רק כלי כו׳. וכמ״ש בס׳ של בינונים דמ״ש הרמב״ם הוא המדע והוא היודע כו׳ והודו לו חכמי הקבלה, זהו דוקא בהתלבשות אור א״ס ב״ה ע״י צמצומים רבים בכלים דחב״ד דאצי׳ אך לא למעלה מהאצי׳ כו׳. כי הנה בהקדמה לספר גבורות ה׳ שם השיג לגמרי עמ״ש הרמב״ם שהוא המדע כו׳, וז״ל אבל הוא ית׳ שקראו רז״ל בשם הקב״ה ולא נקרא השכל ב״ה כי אמיתת עצמותו לא נודע רק שהוא נבדל מכל גשם וגוף ומכל הנמצאים ועל זה נאמר הקדוש ב״ה שענין קדוש נאמר על מי שהוא נבדל כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות כו׳ יעו״ש שהאריך להשיג לגמרי ע״ד הרמב״ם הנ״ל. אמנם לפי קבלת  האריז״ל עולה שדברי שניהם אמת, דבא״ס ב״ה עצמו לא שייך כלל לתאר בחי׳ חכמה כי החכמה נחשבת אצלו כמו עשי׳ ממש וכדברי הגאון מהר״ל שלכן נק׳ הקב״ה כנ״ל. ומ״מ בהתלבשות אור א״ס ע״י צמצומים רבים בכלים דחב״ד דאצילות כיון דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון זהו מ״ש הרמב״ם שהוא המדע והוא היודע כו׳ וכמאמר התיקונים אנת חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳. ואם כן מכ״ז מובן מ״ש שהחכמה הוא רק כלי לאור א״ס ב״ה:(והנה הגם שבתניא נתבאר שהנשמה נמשכה מבחי׳ חכמה שהוא המדע כו׳ כמו שהבן נמשך ממוח האב והחכמה היא בחי׳ כלי כנ״ל. אך י״ל כי אע״פ שהחכמה היא בחי׳ כלי מ״מ שורה בה עכ״פ א״ס ב״ה עצמו שלמעלה מהחכמה וכמ״ש בס׳ של בינונים פל״ה בהג״ה ולכן גם בהנשמה הנמשכת מכלי ח״ע מלובש גם כן הארה מבחי׳ האור המלובש בכלי הח״ע דאיהו וחיוהי חד. וכמ״ש באגה״ק משל גשמי לזה כמו בהטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש עכ״ל. וזהו שנזכר לעיל שעצמיות ומהות הנשמה הוא למעלה מהשכל כו׳ והשכל אינו רק בחי׳ כלי לבד להנשמה עצמה. אכן באמת בחי׳ יחידה היא נמשכה מלמעלה ממש מהחכמה, ועיין בזוהר ח״ג נשא דקמ״א ע״ב ע״פ ויפח באפיו נשמת חיים, ועיין בשע״ק להרח״ו ח״ג ש״ב שהיחידה שרשה מא״ק והוא למעלה מעלה מהחכמה ועמ״ש על פסוק אלה מסעי בענין מוצאיהם למסעיהם, ועמ״ש במ״א על פסוק ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם בענין האהבה מסותרת שהוא מבחי׳ קוצו של יו״ד שלמעלה מהחכמה כו׳):
ב והנה לפיכך בחי׳ ומדרגת מס״נ שהוא ענין הביטול במציאות ממש לא״ס ב״ה נמשך דוקא מצד עצמיות הנפש שלמעלה מהשכל שבטלה לעצמיות א״ס ב״ה שלמעלה מעלה גם כן מהחכמה כביטול הנר באבוקה. אבל לא די בבחי׳ השכל שבנפש לבד מאחר שאינו רק כלי וגם מקור החכמה הוא כלי בלבד לאלקות. וזהו בכל נפשך ממש ולא בחינת לבושים לבד מודומ״ע, (ובזה מתורץ למה לא נמצא בתורה טעם על מס״נ רק על אהבה כמ״ש לאהבה את ה׳ אלהיך כו׳ כי הוא חייך אלא שהוא מפני שהמס״נ נמשך מצד הבחי׳ שלמעלה מהשכל א״כ איך שייך לומר ע״ז טעם ושכל). ועפ״ז יובן גם כן ענין ותלמוד תורה כנגד כולם, וגם מ״ש ודברת בם מיד לאחר בכל מאדך דמאדך היינו אה״ר בלי גבול ליכלל וליבטל בא״ס ב״ה ואיך תתיישב צמאון אה״ר זו ע״י ודברת בם כו׳ גם בפי׳ בכל נפשך שהוא מס״נ ממש. וידוע דיש גם כן עוד פי׳ דבכל נפשך היינו ג׳ לבושי הנפש מחשבה ודיבור ומעשה לקשרם במודומ״ע של הקב״ה ע״י עסק התורה ומצות. ואם כן איך ב׳ פירושים אלו שבתיבות בכל נפשך שייכים זל״ז. והענין כי התורה היא חכמתו ית׳ שבאצי׳ שבה מלובש אור א״ס ב״ה ממש, (ולכן נקרא התורה משל הקדמוני שהיא בחי׳ ח״ע שהוא כלי לאור א״ס ב״ה שהוא קדמונו של עולם כמ״ש מזה בדרוש פורים) וחכמה דאצילות נתלבשה בחכמה דבי״ע כדי להתלבש בהלכות הערוכות לפנינו שהם מדברים בענינים גשמיים דעשייה פיאה תרומות ומעשרות כו׳ יציאות השבת כו׳. וכשהאדם לומד התורה ומבין ומשיג איזו הלכה לאשורה הרי חכמתו מתקשרת בחכמתו ית׳ שבהלכה זו. והיו לאחדים מכל צד ופנה כמ״ש בס׳ של בינוני׳ ח״א פ״ה. והנה מבואר למעלה שעם היות הנשמה עצמה היא למעלה מהשכל מכל מקום עכ״פ השכל הוא כלי לעצמות הנשמה. וכן למעלה אע״פ שאור א״ס ב״ה הוא למעלה מגדר ובחי׳ חכמה אפילו מבחי׳ ח״ע דאצילות מ״מ מלובש הוא בח״ע שהחכמה היא דוקא כלי לאור א״ס ב״ה כמ״ש הטעם בס׳ של בינונים פל״ה בהג״ה וכיון שכן הרי על ידי התקשרות ויחוד חכמה ושכל של הנשמה  בחכמה שבתורה שהיא חכמתו ית׳ עי״ז ממילא נעשה ג״כ התכללות ויחוד עצמיות הנשמה שלמעלה מהשכל באור א״ס ב״ה ממש שלמעלה מעלה מבחי׳ ח״ע כיון דאור א״ס ב״ה מלובש בח״ע אשר היא הלכה זו. וגם נשמת האדם שלמעלה מהשכל שלו מלובשת בכח השכל שהרי הנפש נק׳ נפש המשכלת. א״כ בהתקשרות ויחוד שכל האדם בחכמת התורה. נעשה גם כן יחוד עליון יותר מזה והוא התכללות עצמיות הנשמה בעצמיות אור א״ס ב״ה. וכ״ז נעשה דוקא על ידי התקשרות השכל בחכמת התורה וזהו שאיתא דאורייתא היא היכלא עילאה דקוב״ה. ואע״פ שהאדם אינו מרגיש כלל התכללות זו בשעת עסקו בתורה ועיקר עסקו וטרדתו הוא בהחכמה להשיגה ולא עוד אלא שאפשר שיתערב מקצת ישות באמצע אם השכיל בטוב כו׳ מ״מ מאחר שעיקר כוונתו לשמה ובתורת ה׳ דוקא חפצו לכן עצמיות נשמתו נכללת בא״ס ב״ה ואע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. (ועמ״ש מכל זה בד״ה וידבר אלקים גבי חג השבועות ע״ש). ובזה יובן איך שני הפי׳ דבכל נפשך מישך שייכי אהדדי וגם דשייך ודברת בם תיכף לובכל מאדך. כי המס״נ ליבטל ולהכלל בא״ס ב״ה ובעסקו בתורה גם כן מתכללת נשמתו בא״ס ב״ה כו׳ לכן ענין ודברת בם הוא המרוה צמאון האה״ר דבכל מאדך ליבטל וליכלל בא״ס ב״ה (ועמ״ש מענין עסק התורה בד״ה כי ביום הזה יכפר בפי׳ והיו הדברים האלה כו׳ ודברת בם ע״ש):
ג וזהו הטעם לעוצם השקידה בתלמוד תורה של חכמי המשנה והגמרא אשר זה היה עבודתם כל הימים לא פסק פומי׳ מגירסא. ומהדר תלמודי׳ מתלתין יומין לתלתין יומין וגם רשב״י כנז׳ בשבת פ׳ במה מדליקין. וגם בזוהר נז׳ מארי מתניתא ומארי קבלה מועטים היו ומהו הלימוד סדר זרעים בצמח הארץ וסדר טהרות אבות הטומאה כו׳ שהם הכל מדברים בענינים גשמיים אלא לפי שבהם נתלבשה חכמתו ית׳ ע״י התלבשות בחכמה דבריאה כו׳ כנ״ל ובתוכה שורה אור א״ס ב״ה, וזהו עיקר התכלית להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה שלמעלה מהאצי׳. וגם המלאכים בקשו התורה בשביל זה ולא ניתנה להם אלא לישראל דוקא להמשיך גילוי אור הסוכ״ע בעה״ז דוקא ולכן נתלבשה התורה בענינים גשמיים דוקא. בכדי שאח״כ בתחה״מ שהוא תכלית הבריאה יהי׳ גילוי זה לנשמות שבגופים דוקא. והיינו ע״י ביטול הנפש והתכללותה באור א״ס ב״ה עכשיו ע״י עסק התורה כנ״ל שלא להיות בבחי׳ יש בפ״ע אלא להיות בטל לאור א״ס ורצונו וחכמתו שזהו עסק התורה וכמ״ש ולא תחללו שלא לעשות בחי׳ חלל והעלם אור א״ס ב״ה. שהוא ית׳ אינו שורה במי שהוא יש ודבר שאין אני והוא יכולים לדור בעולם א״כ גורם בחי׳ חלל שמסתלק אור א״ס ב״ה ממנו כו׳. והנה ידוע שלהיות התהוות העולמות נעשה חלל ומקום פנוי ואח״כ נמשך קו לתוך מקום החלל, וענין החלל הוא העלם האור והקו היא בחי׳ הגלוי. אך כיון שהגילוי מעט רק עד״מ בבחי׳ קו וחוט לבד ע״כ ברבוי ההשתלשלות העולמות נעשה למטה בחי׳ העלם והסתר, וגם כי הארת הקו מסתיים במלכות דאצי׳ אלא שאח״כ נמשך ובוקע דרך הפרסא. אמנם לע״ל יהי׳ גילוי אור א״ס שלמעלה מהצמצום וחלל ולא יהי׳ עוד הגילוי בבחי׳ קו אלא עצמות אור א״ס יתגלה ולא יהיה עוד חלל והפסק כלל. והגילוי יהיה למטה דוקא. משא״כ עכשיו שהקו מסתיים באצי׳ כו׳ והא בהא תליא שכשהגילוי רק בבחי׳ קו ע״כ הולך ומתמעט וכמשל החבל שבראשו עב והולך ומתקצר כו׳ עד שמסתיים באצי׳ משא״כ כשהגילוי הוא עצמיות האור שלא בבחי׳ קו הנה מעלה ומטה שוין, (וכמ״ש בד״ה זכור את יום השבת גבי פי׳ קוינו כו׳ ולעתיד כו׳ ע״ש), וגילוי זה לע״ל הוא ע״י עסק התורה עכשיו בבחי׳ ביטול שבחכמת התורה שורה ומלובש אור א״ס אלא שהוא בבחי׳ קו. וע״י הביטול של הנפש האדם שעצמיות הנפש נכללת בבחי׳ ביטול בהקו אור א״ס שבתורה גורם וממשיך התגלות  עצמיות האור שלמעלה מהקו והחלל כו׳, (כי ביטול היש מעורר מאד למעלה לכן ביטול זה של הנפש והחב״ד שלה ולבושיה מו״ד בעסק התורה בבחי׳ ולא תחללו גורם להמשיך תוספת אור בהתורה. וזהו פי׳ עוסק בתורה לשמה ר״ל לשם התורה עצמה. שהרי עכשיו מלובש בה רק קו מאור א״ס וע״י עסק האדם בתורה לשמה גורם התגלות אור א״ס שלמעלה מהקו כו׳, ועמ״ש סד״ה ויקח קרח). ומ״מ ארז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, כי בכדי שיהיה נעשה התכללות הנפש באור א״ס ב״ה בעסק התורה ברעותא דלבא תליא מלתא שיחפוץ באמת בביטול זה. והיינו ע״י קדימת ק״ש ותפלה וכמ״ש האריז״ל למס״נ באחד. דלכאורה הרי מס״נ הוא באומרו ובכל נפשך. אלא כי ענין מס״נ באחד היינו הביטול עצמיות נפש האלקית שלמעלה מהשכל כו׳. וענין מס״נ דובכל נפשך היינו שגם נפש הבהמית תסכים לזה בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא והיינו ע״י ההתבוננות כו׳, ולזאת אח״כ כשעוסק בתורה ומתקשר שכלו בחכמתו ית׳ שבתורה. נעשה ג״כ יחוד והתכללות עצמיות הנפש באור א״ס ב״ה ממש המלובש בח״ע. וכמ״ש אם ישים אליו לבו כו׳. והגם שבדברי רז״ל נז׳ הלשון כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו אלא תורה וגמילות חסדים. הנה ודאי דגמילות חסדיםהוא כפשוטו ממש כי תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים והלומד ואינו עושה נוח לו שתהפך שלייתו ע״פ. אמנם באמת גם עיון תפלה הוא בכלל גמ״ח כדאיתא בגמ׳ ופרש״י בשבת דקכ״ז (ועמ״ש בד״ה וכל בניך למודי ה׳ בענין בניך ובוניך):
ד והנה מכ״ז יובן שמעלה ומדרגה זו שבעסק התורה ששכל האדם העוסק בתורה מתקשר ומתאחד בחכמתו ית׳. ועי״ז נכלל עצמיות הנפש באור א״ס ב״ה המלובש בחכמתו ית׳ זהו דייקא בעסק התורה הנגלות לנו שהם שיתא סדרי משנה המדברים מכשר ופסול טמא וטהור וחייב וזכאי כו׳ לפי שהם נתלבשו בעשיה ר״ל שחכמתו יתברך שבאצי׳ שבתוכה אור א״ס ב״ה נסעה וירדה עד שנתלבשה בדברים גשמיים שבעניני עוה״ז בכדי שהאדם הלומד ההלכה יהיה שכלו משיג ותופס מהות ועצמיות החכמה שבההלכה מכיון שמדברת בענינים גשמיים שמהותן מושג. ולכן נעשה התקשרות ויחוד אמיתי שכל האדם בחכמה שבההלכה וכיון שהיא חכמתו ית׳ ממש המיוחדת במאציל׳ א״ס ב״ה רק שנתלבשה בלבושי׳ כו׳ ע״כ עי״ז נעשה ג״כ היחוד העליון שעצמיות נשמתו נכללת בעצמות אור א״ס המלובש בח״ע המלובשת בהלכה זו. אבל בלימוד חכמת הקבלה הואיל שחכמתו ית׳ שבענינים אלו מלובשת בעניינים רוחניים כמו בתיקון פרצופי האצי׳ או בבי״ע בבריאת שרפים וחיות כו׳ נשמות ומלאכים ג״ע העליון וג״ע התחתון כו׳ הרי האדם הלומד זה דהיינו ידיעת סדר ההשתלשלות שבע״ח אין יד שכלו משיג מהות חכמה זו ששכל האדם אינו משיג המהות רק בעשיה ולא מהות הרוחניות איך ומה הוא רק מציאותו, ולכן כשחכמתו ית׳ מלובשת בעשיה משיג מהותם ממש כמו בד׳ רשוית לשבת משיג היטב מהות רה״י ומהות רה״ר. משא״כ כשהחכמה מדברת בענינים רוחניים שאין מהותן מושג כלל היינו בלימוד הקבלה אין שכלו תופס ומשיג ומתקשר כ״כ במהות חכמתו ית׳. רק במציאות׳ ולא במהות׳ ואין זה יחוד והתקשרות כמו בנגלה ששכל האדם תופס ומשיג מהות חכמתו ית׳ ולא מציאותה לבד. ולכן עי״ז דוקא נעשה ג״כ התכללות עצמיות נשמתו באור א״ס המלובש בחכמתו יתברך שהשיג מהותה ממש. שבתוכה א״ס ב״ה. משא״כ בלימוד ידיעת סדר ההשתלשלות שהשיג רק מציאות מחכמתו ית׳ ולא המהות ממש. וזהו מ״ש בפע״ח דקבלה היא באצילות ותלמוד הוא בבריאה ומשנה ביצי׳ ומקרא הוא בעשי׳. דלכאורה תמוה שהרי משנה ותלמוד הן תשבע״פ ודאי כולם נמשכו מחכמה דאצי׳ וכ״ש המקרא תשב״כ, אלא  דר״ל בבחי׳ ההתלבשות שבמקרא נתלבשה ח״ע גם בעשי׳ שעיקר הקפידא הוא על תמונת האותיות ושיהיה הקלף כדין כו׳ ובתגין שבהם נרמזו רזין דאורייתא שלא יוכלו להתלבש בדיבור אלא ע״י עשי׳ כמו לחכימא ברמיזא כו׳ ומשנה ותלמוד הן נתלבשו ביצי׳ ובריאה שהוא בחי׳ אותיות הדבור והחכמה שבהן. משא״כ קבלה היא באצי׳ דהיינו שאין מהות חכמה זו מושגת למטה כיון שלא נתלבשה בבריאה ויצי׳ כמו משנה ותלמוד. לכן אין מושג רק מציאותה ולא מהותה משא״כ משנה ותלמוד מושג מהות חכמתו ית׳ שבהן. וזהו ענין משנה ביצירה כו׳ שעי״ז מושג מהותן. אך להבין לפ״ז תוכן ענין לימוד פנימית התורה שהאריכו בזהר ותיקונים ובע״ח בחיוב לימוד זה וכמ״ש ג״כ בספר ראשית חכמה בהקדמה ובשל״ה במסכת שבועות שלו בפרק נר מצוה הפליג מאד במעלת לימוד זה. ויובן ענין זה בהקדים תחלה ענין שליש במקרא. כי הנה ענין הלימוד במקרא אינו ע״ד לימוד משנה ותלמוד שהעיקר הוא להשיג החכמה שבהן שעי״ז יתקשר שכל האדם בחכמה זו שבתורה כו׳ אלא דצריך ג״כ להוציא הדברים בדיבור פה דוקא אבל מ״מ אם אומר ההלכה ואינו מבין אינו נחשב לו ללימוד כלל כמ״ש במ״א סי׳ נ׳, משא״כ בעסק המקרא ותשב״כ אם מוציא בשפתיו אע״פ שאינו מבין אפי׳ פי׳ המלות מפני שהוא ע״ז ה״ז מקיים מצות ולמדתם, שלפיכך כל ע״ה מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לס״ת, וכ״כ בפרדס שכ״ז פ״א גבי לימוד המקרא שגם מי שלא יבין לחבר התיבות גם הוא אם יעסוק בו יומם ולילה שכרו אתו ופעולתו לפניו כו׳, ואדרבה כתב והלומד בתורה לדעת כמי שלומד בספר זכרונות כו׳ הלואי שלא יפסיד כו׳ ע״ש. והענין כי הנה מה שבא מהתשב״כ בהתגלות בתשבע״פ דהיינו ידיעת איך ומה לעשות הציצית והתפילין כו׳ עד״מ, זהו התלבשות אור א״ס בבחי׳ חכמה וח״ע נתלבשה בח״ת עד שנתלבשה בחכמה דבריאה יצירה ומשם נתלבשה בהלכות דתשבע״פ עד שנתלבשה החכמה להיות מושג ונתפס בשכל אנושי. אמנם יש בתורה דברים שלא ניתנו להתלבש למטה בחכמה ושכל כלל וכמו ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר, (ועיין בפ׳ המשניות להרמב״ם פרק חלק וז״ל ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים. ושם אשתו מהיטבאל. ותמנע היתה פלגש. ובין אנכי ה׳ אלקיך. ושמע ישראל כי הכל מפי הגבורה), שבחי׳ ההמשכה מאור א״ס המרומז באותיות אלו וספור זה לא יוכל להתלבש כלל בחכמה ושכל. ולכן ההמשכה היא רק ע״י האותיות והפסוקים בלבד כי נעוץ סופן בתחלתן כו׳, ולכן גם מה שלא נתלבש בחכמה דהיינו שהוא מבחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה (כי אורייתא מחכמה נפקת. נפקת דייקא שהתגלותה הוא מבחי׳ חכמה אבל שרשה בעצם למעלה מהחכמה וכמ״ש לעיל בד״ה ויקרא אל משה, ולכן מה שנתלבש ממנה בבחי׳ חכמה הוא רק הארה ע״י שערות וצמצומים כי אבא יונק ממזלא כו׳ אבל עצם האור שבכתר לא יוכל להתלבש בחכמה). ואעפ״כ נמשך הוא ג״כ ע״י האותיות שבתשב״כ ולכן נקרא מקרא שקורא וממשיך התגלות אור א״ס ע״י האותיות אף שאינו משיג כלל, ועמ״ש מענין אותיות התורה איך ששרשן למעלה מהחכמה בד״ה נר חנוכה כו׳ כדי שתהא מזוזה מימין כו׳ ע״ש וסד״ה צאינה וראינה גבי בעטרה שעטרה שהעטרה נעשה מאבנים טובות הוא בחי׳ אותיות התורה, (וכמארז״ל כל התורה שמותיו של הקב״ה. ועד״ז יובן מארז״ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים כו׳ כי הן המשכות ממקור התורה כמו שהוא עדיין למעלה מבחינת חכמה, וע״כ האריכה התורה הרבה בסיפור מעשה דאליעזר עבד אברהם כו׳ יותר מבכמה גופי תורה מתורתן של בנים כו׳. ועד״ז הוא ענין סיפור ויוסף הורד מצרימה כו׳ כנ״ל. והמשכה זו הוא ע״י האותיות דוקא. ולכן אף ע״ה שאינו מבין  פי׳ המלות ממשיך משא״כ בתשבע״פ שנתלבשה בחכמה לכך כשאינו מבין אינו ממשיך אבל בתשב״כ ממשיך אף שאינו מבין ואינו תלוי כ״כ בהבנת הפי׳ יען מקור המשכה זו הוא מלמעלה מהחכמה כו׳ והיינו ע״י האותיות ולכן נק׳ תשב״כ מקרא שקוראים וממשיכים ע״י האותיות ועמ״ש מענין מקרא סד״ה ענין ק״ש). והנה בכלל לימוד המקרא הוא ג״כ לימוד האגדות שהרי רוב האגדות הם על הפסוקים ומעט מוסר וגם הם אין מושגים ובכלל מקרא יחשב. והנה בכלל מקרא הוא ג״כ לימוד פנימית התורה שהרי מדרש הזהר הוא על פסוקי התורה. ועוד שגם בלימוד רזין דאורייתא אינו משיג רק המציאות מההשתלשלות ולא המהות. א״כ אינו דומה למשנה ותלמוד שמשיג מהות חכמתו ית׳ ובלימוד ההשתלשלות אינו משיג כלל מהות חכמה זו מהו בחי׳ אופנים וחיות ושרפים וכ״ש למעלה יותר כו׳. אלא רק ידיעת המציאות. ואעפ״כ דבר גדול הוא מאד כיון דא״א להיות בזה השגת המהות. וה״ז כמו שבמקרא אע״פ שא״א להיות ההשגה בבחי׳ חכמה כיון ששרשה למעלה מהחכמה לכן גם מה שאומר האותיות דבר גדול ועצום הוא אף שאותיות הוא רק בחי׳ האחרונה ונקרא בחי׳ דומם לגבי השכל כו׳. כמ״כ ידיעת המציאות מהפנימית אע״פ שאינו משיג כלל המהות דבר גדול הוא עד להפליא. ועיין זח״ג פ׳ אחרי דע״ג א׳ ג׳ דרגין אינון מתקשרין דא בדא, ועמ״ש מזה בד״ה כי קרוב אליך הדבר מאד, והנה כיון שהתורה היא הממוצע המקשר ומחבר נש״י להקב״ה, והממוצע יש בו שני בחינות סתים וגליא א״כ בחי׳ הפנימיות הנק׳ סתים הוא המקשר ומחבר בחי׳ פנימיות של הנשמה לבחי׳ פנימיות אלהותו ית׳. ועיין זח״ג בהעלותך קנ״ב א׳. ועמ״ש ע״פ חסדי ה׳ כי לא תמנו בענין שיש ב׳ בחינות חסד. ועד״ז יובן קצת ענין סוכ״ע וממכ״ע סתים וגליא כו׳, ועמ״ש בד״ה שובה ישראל בענין מ״ש אם יהיה אלקים עמדי כו׳ והיה הוי׳ לי לאלקים, ועמ״ש מענין סתים וגליא סד״ה להבין ענין לחם משנה. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ לריח שמניך. (ועוי״ל בענין מעלת העסק בפנימיות עפמ״ש באגה״ק בד״ה להבין מ״ש בפע״ח דלימוד פנימיות כוונת המצות לא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו׳ אף שאינו משיג המהות עכ״ל, ור״ל מפני שהמצוה מושג מהותה לכן ידיעת סודות המצוה אף שאינו משיג המהות לא גרע כו׳. ואף שכ׳ שם משא״כ בסדר ההשתלשלות אף אם השיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות כו׳. הרי מסיק אח״כ אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא ג״כ מצוה רמה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ״ש וידעת היום. דע את אלקי אביך כו׳. ומב יאה ללב שלם כו׳ שהוא העיקר. ור״ל כמ״ש ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה׳ אלהינו. הרי תכלית התומ״צ הוא לבא ללב שלם שהוא ליראה את ה׳, ולכן ארז״ל שהתורה נק׳ תרעא לדרתא לגבי יראה כו׳ והיינו לגבי יראה עילאה וכמ״ש בסש״ב ס״פ כ״ג והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות רק שזו היא מצוה א׳ מתרי״ג והאדם צריך לקיים כל התרי״ג כו׳ לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי״ג וקיומן בפ״מ במודומ״ע כו׳ א״כ הרי בידיעת ההשתלשלות אף שאינו משיג כלל המהות מקיים מצות וידעת כו׳ ולא גרע מלימוד ההלכות):
ה ועפ״ז יתורץ מה שנדחקו גדולי המפרשים בפי׳ מימרא זו דלעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד דהר״ן ספ״ק דע״ז כ׳ ולאו דוקא שישליש ימותיו בשוה כו׳. והרמב״ם פ״א מהל׳ ת״ת ס״ל דישלש היינו לשלישים שוים ממש אלא דנתכוין לתרץ קושיית הר״ן במ״ש שזהו בתחלת למודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה כו׳ ויקרא בעתים מזומנים תשב״כ כו׳. ולפ״ז דוחק קצת לשון לעולם ישלש כו׳ וגם מה שהקשו בגמ׳ מי ידע כמה חיי. דמזה משמע דכל שני חייו ישלש כו׳. ורי״ו בשם הרמ״ה כתב דלא אמרו זה אלא לדורות  ראשונים כו׳ כמ״ש בב״י. אמנם לפמ״ש א״ש דבתחלת למודו של אדם ישלש השליש במקרא ממש לבדו. דאע״ג שלתלמוד צריך זמן יותר מ״מ יש לו למהר ללמוד המקרא בתחלה ואחר שהגדיל בחכמה יש לו לקיים השליש במקרא בתשב״כ עם מה שילמוד אח״כ מפנימיות התורה והאגדות שזה נכלל הכל בשליש במקרא כנ״ל, (ואפשר דגם לימוד מדרש רבה ושאר המדרשים הוא בכלל השליש במקרא שהרי בפ״ק דברכות דף י״א ע״ב משמע בהדיא בגמ׳ ופרש״י דמדרש הוא קרוב למקרא כו׳ לפי שהם מדרשי מקראות. וכ״מ בנדרים דל״ו סע״ב ואף שבהלכות ת״ת מבואר דמדרש תורה שהוא ספרא וספרי וכה״ג הן בכלל שליש במשנה היינו מפני שהן הלכות וגופי התורה כמו המשנה משא״כ לימוד הרבות שהן אגדות שעל המקרא ומוסר ה׳ אפשר שזה נכלל בשליש במקרא. ולכן אתי שפיר דלעולם ישלש אדם כו׳. והנה ענין לעולם ישלש אדם מה שחלקו זה לשלישים י״ל כדכתיב ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואין כבוד אלא תורה. והנה תלמוד בבריאה ומשנה ביצירה וכתיב יוצר אור ובורא חושך. ולכן ארז״ל במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי. ומקרא בעשיה. והנה אף עשיתיו אף הוא בחינ׳ רבוי שמרבה בחינ׳ רביעית כמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב כו׳ ע״ש, לכן בכלל שליש במקרא נכלל בחינה הרביעית שהוא לימוד פנימיות התורה. וזהו שארז״ל והביאו הרמב״ם בפי׳ המשניות ספ״ה דאבות ע״פ אף חכמתי עמדה לי חכמתי שלמדתי באף עמדה לי כו׳). והנה מכ״ז יובן בתוספת ביאור ענין ולא תשבית מלח כו׳ שלימוד הפנימית נק׳ בשם מלח שהמלח ממתקת הבשר. אף שאין בו טעם בעצמו כמו הבשר, וכך הנגלה שבתורה נמשל ללחם כמ״ש לכו לחמו בלחמי. וגם לבשר כמ״ש במ״א ע״פ זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. דקאי על תשבע״פ. וכן בגמ׳ ב״ב דכ״ב אמרו אכלו בישרא שמינא בי רבא. והיינו כמו הלחם והבשר יש בהן טעם וממש כך בלימוד הנגלה שבתורה יש בה השגת המהות ממש משא״כ בלימוד הפנימי׳ שאין בזה רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות והמהות נסתר ונעלם ואינו מושג כלל להיות בבחי׳ טעם ממש כמו הנגלה עד לע״ל שיתגלה פנימית התורה. ולכן נמשל למלח לומר שעם היות שאין בו טעם עכ״ז הוא דייקא הנותן טעם בהבשר. וז״ש רז״ל באדר״ן ס״פ כ״ט וכ״ה ג״כ ברבות כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא, פי׳ שהלכות נק׳ טעם של חכמה לפי שבהן ועל ידן מושג המהות חכמתו ית׳ שנתלבשה בהלכה זו משא״כ בלימוד הפנימיות הנק׳ מדרש אין מושג המהות ממש ולכן נק׳ שלא טעם טעם של חכמה פי׳ המהות ממש. ועכ״ז מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא כי אף שבלימוד המדרש אין מושג רק הארה מ״מ זו ההארה מביאה לידי יראת חטא ועמ״ש מענין פי׳ יראת חטא סד״ה וידבר משה אל ראשי המטות. ועוד כי אף שזהו רק הארה הנה היא הארה מבחי׳ הפנימיות כי אורייתא סתים וגליא, והנה ארז״ל חכם עדיף מנביא אף שהנביא משיג המהות ממש בבחי׳ ראייה משא״כ החכם אינו משיג המהות כ״א ידיעת המציאות. וכמ״ש באג״ה בד״ה עוטה אור כשלמה. אעפ״כ חכם עדיף מנביא לפי שמשיג תעלומות חכמה מה שלא ניתנו להתגלות בנבואה. א״כ אף ההארה מבחי׳ עליונה יש בה מעלה יתירה מהמהות שבבחי׳ שלמטה, וכה״ג נתבאר בענין מצות ל״ת ומ״ע סד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא. וגדול כח גילוי כו׳ ע״ש וכענין ברכה והודאה שאף שההודאה אין בה השגת המהות אעפ״כ היינו לפי שהיא בבחינה דלית מחשבה תפיסא ביה כמ״ש במ״א בביאור ע״פ אתה הצבת כל גבולות ארץ ובד״ה אלה פקודי המשכן,  גם ע״ד שארז״ל אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת אף שמהאב נמשך בו המהות ממש שהטפה היא מהמוח מהעצמיות ממש ומהרב אין נמשך בו מהות ועצמיות ממש רק הארת השכל המלובש בהדבור כו׳, אעפ״כ זו ההארה שהיא התורה גבוה מעצמיות החכמה שבנפש כמ״ש בתניא ח״א פ״ה. ובמסכת סופרים פט״ו ה״ח הובא בספר ערכי הכינויים מבואר דהמקרא נמשל למלח. וא״ש ג״כ ע״פ מה שנת׳ לעיל, ולכן נק׳ המלח ג״כ ברית אלקיך פי׳ ע״ד מ״ש לעברך בברית ה׳ אלקיך שהוא בחי׳ התקשרות ואהבה רבה ונפלאה למעלה מהשכל וכמו כריתת ברית, ועמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים ובד״ה מקושש עצים, והמשכת אהבה רבה זו בנפש נמשך ע״י עסק התורה וכמש״ל שע״י עסק התורה מתקשרת באור א״ס ב״ה הסוכ״ע. ועפ״ז יש לפרש מארז״ל פ״ב דחגיגה די״ב ע״ב ע״פ הקוטפים מלוח עלי שיח (באיוב סי׳ למ״ד) שפוסקים מד״ת ועוסקים בדברי שיחה הרי שד״ת נק׳ מלוח,ועמ״ש בזה רש״י פ״ק דע״ז ד״ג ע״ב, ולפי מש״כ י״ל כפשוטו. וזהו ג״כ ענין מארז״ל פ״ב דשבת דל״א סע״א קבעת עתים לתורה כו׳ פלפלת בחכמה כו׳ ואפילו הכי אי יראת ה׳ היא אוצרו אין אי לא לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו אמר ליה עירבת לי בהן קב חומטין אמר ליה לאו,א״ל מוטב שלא העליתה. והענין כי חטה הוא כ״ב אתוון דאורייתא. ולכן מ״ת בשבועות בכורי קציר חטים. וכמ״ש במ״א באריכות בד״ה וספרתם לכם כו׳ ע״ש. וקב חומטין פרש״י ארץ מלחה, והוא ענין ולא תשבית מלח כו׳ וזהו שנזכר עירבת לי בהן קב חומטין דתיבת לי מיותר. אלא דר״ל שע״י שיראת ה׳ היא אוצרו אזי התורה והחטים הם לי ונק׳ תורת ה׳ וכמ״ש והייתם לי כו׳ כי לי בנ״י כו׳ משא״כ תורה בלא יראה כו׳:

Likutei Torah (Kehot Publication Society)

First published in 5608 (1848), Likutei Torah contains discourses by Rabbi Schneur Zalman and is one of the classic texts of Chabad Chasidic philosophy.

ו והנה פי׳ וכל קרבן מנחתך במלח תמלח קאי על המנחה ואח״כ על כל קרבנך תקריב מלח היינו בכל הקרבנות כולם. כי הנה המנחה שהיא סולת ושמן זהו ענין עסק התורה חטה כ״ב אתוון דאורייתא וצריכה מלח כנ״ל, וזהו פת במלח תאכל פת הוא לימוד הנגלות משנה ותלמוד במלח תאכל מקרא ואגדות כו׳ כנ״ל, ואמר אח״כ ומים במשורה תשתה כי המלח גורם הצמאון היינו להיות צמאה לך נפשי שהוא הפלגת האהבה בבחי׳ כלתה נפשי. והעצה לזה הוא בחי׳ מים שהם המרוים הצמאון והוא ענין אם רץ לבך שוב לאחור [לאחד בכי״ק] והקרבנות שהם בשר העולה הוא ענין בירור והעלאת נפש הבהמית וכמ״ש בד״ה צו את בנ״י ואמרת אליהם את קרבני לחמי מענין עצמות גידין ובשר של קרבן העולה שהבשר שרשו מן הדם שבלב והוא ענין המדות שבנפש הבהמית וצריך להפכן מן הקצה אל הקצה כו׳, וע״כ צריך לזה מלח דוקא שהוא מגבורות דאבא ובחכמה אתברירו. ולכן ע״ה אסור לאכול בשר וכמ״ש מזה בד״ה בהעלותך את הנרות ופרש״י כשראה אהרן כו׳ יעו״ש. ופי׳ גבורות דאבא הוא ע״ד לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר ועמ״ש ע״פ וגם אתה תדין את ביתי כו׳ וזהו שארז״ל פ״ג דמנחות דכ״א ע״א ע״פ במלח תמלח יכול תבונהו ופרש״י יכול יתן בו טעם כבינה המתקנת את האדם כו׳. ולכאורה אינו מובן. אלא הענין כי בינה המתקנת את האדם קאי על נפש האלקית כי בינה היינו בן י״ה וכמ״ש ע״פ וכל בניך למודי הוי׳ וע״ז נאמר יסובבנהו יבוננהו. וע״ז אמרו יכול שאין קרבן נה״ב עולה לרצון אא״כ תתהפך למעלת ומדרגת הביטול דנפש האלקית ממש, ובאמת זהו דבר הקשה כי הנה״א היא חלק אלוה ממעל שנלקחה מפנימיות העולמות וע״כ יש בה בחי׳ הביטול האמיתי בטבעה להשתפך בחיק אביה אור א״ס ב״ה משא״כ בנה״ב שלוקחה מק״נ כו׳ וכמשנ״ת בד״ה אדם כי יקריב מכם מן הבהמה כו׳ וזהו ת״ל תמלח. שעכ״פ תוכל לבוא גם היא לבחינת  ביטול היש כו׳. וזהו ענין ההפרש בין למסור נפשו באחד ובין בחינת בכל נפשך כו׳ כמש״ש. והנה הרמב״ן בפי׳ החומש כאן כתב שהמלח הוא מים ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח כו׳ והמים והאש באים בה כו׳ ולכן תקיים הדבר וגם תכרית כמ״ש גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח כו׳. ועיין ברבינו בחיי שביאר דבריו דהיינו שכלול משני המדות חו״ג שבהם הנהגת העולם וקיומו כי מלך במשפט יעמיד ארץ. והוא ע״ד הנזכר בזח״א דנ״א ע״א בענין תכלת דאכיל ושצי ות״ח אע״ג דאורחא דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כו׳ ואתם הדברים בה׳ אלקיכם חיים כו׳ ע״ש כי המל׳ נקרא נהורא תכלאארץ אוכלת יושביה והיינו שמכלה את הקוצים והרשעים שהם יש ודבר נפרד היא מכלה אותם אבל ואתם הדבקים ע״י שיש בכל אחד בחינת ביטול למס״נ באחד עי״ז אדרבה חיים כו׳ וכענין הקב״ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נכוין בה. והנה נהורא תכלא תכלת שרשו מגבורות דאבא וכמ״כ המלח שרשו משם כנ״ל. לכן יש במלח ג״כ ב׳ הכחות דהיינו כמ״ש במ״א שהתורה נקרא עוז ותושיה פי׳ שנותן עוז כח וגבורה בנפש האלקית ומתשת כח נפש הבהמית. והיינו על ידי כי בחכמה אתברירו הוא מברר נפש הבהמית ומפריד הרע ממנו כו׳ וז״ש כי שמים כעשן נמלחו (בישעיה סי׳ נ״א ו׳). והיינו כי שמים אש ומים והיינו המדות חו״ג ויש בהן זה לעומת זה שמים דקדושה כמ״ש השמים כסאי שהם המדות כשר פסול כו׳ ולעומת זה מדות הרעות נקרא שמים דקליפה. וע״ז נאמר והיו שמיך אשר על ראשך נחושת. וכמ״ש בת״ז תקון ח׳ ובשל״ה דפ״ח ע״ב בשער האותיות אות קו״ף בענין קונה שמים וארץ כו׳ ועל זה נאמר כי שמים כעשן נמלחו ופרש״י לשון רקבון עיין בירמיה ל״ח י״ב בפרש״י, והיינו ע״י המלח דקדושה שמכלה ומכרית היש ודבר נפרד כו׳. ועיין מ״ש בד״ה זאת חקת התורה בענין להקריב אותיות להרקיב כו׳ ע״ש. והנה כמו שהמלח יש בו כח להכרית את הרע להיות שמים כעשן נמלחו כו׳. וע״ד שפי׳ בש״ך ס״פ תצא בשם המדרש בענין תמחה את זכר עמלק מתחת השמים אתה מתחת השמים ואני מעל לשמים כו׳. כמ״כ יש בו כח לקיים את הטוב וכמ״ש גבי אהרן ברית מלח עולם וכן גבי דוד (ד״ה ב׳ י״ג ה׳), ועיין מזה ברבות ר״פ קדושים. והיינו שנותן טעם להיות טעמו וראו כי טוב ה׳ ונותן כח בנפש האלקית כנ״ל וגם מהפך הטוב דנפש הבהמית להתעלות בקדושה שזהו ענין על כל קרבנך תקריב מלח כנ״ל. וכמ״ש לקמן שמלח לשון תערובות והפך והיינו שמהפך נה״ב ממרירו למיתקו:
ז וז״ש גבי אלישע שריפא את מי יריחו ע״י מלח (במ״ב סי׳ ב׳ כ״א) וכמ״ש בזח״א דרמ״א ע״ב דאיהו ממרק ומבשם מרירו לאטעמא. ועוי״ל בזה כי מים הרעים שרשם נמשך ע״י ההבדלה שהבדיל בין מים עליונים ובין מים תחתונים. ומזה נמשך הפסולת דמים שהם מים הרעים ע״ד מים המאררים כו׳ עיין זח״ב שמות ד״ו ע״א ובפ׳ נשא דקכ״ה ע״א ובפרדס בעה״כ ערך מים בסופו ובמא״א אות מ׳ ססע״י ט״ז, והנה רש״י פי׳ כאן ע״פ ולא תשבית מלח שהובטחו מים תחתונים ליקרב ע״ג המזבח במלח ובניסוך המים. והיינו שע״י המלח של הקרבן מתעלים המים תחתונים עד שנעשו בבחי׳ מים חיים. וז״ס רפואת מים הרעים דיריחו ע״י המלח שהוא שרש התיקון לבחי׳ מים תחתונים כו׳ עד שנעשו עי״ז בבחי׳ באר מים חיים כו׳. וכמ״כ יובן ענין זה בנפש שבכדי לרפאות המים המרים דנה״ב שנמשכת אחר תענוגי עוה״ז הנקרא בשם מרירו. כמ״ש כי נופת תטופנה כו׳ ואחריתה מרה כלענה. וע׳ זח״ב ויקהל דר״ג ע״ב הנה זהו ע״י התורה שנקרא בשם מלח וכמ״ש רפאות תהי לשרך דהיינו אפילו מפלגך ולתתא שהוא למטה מרקיע המבדיל בין  מים למים כו׳, ולכן נקרא המלח ברית אלקיך. כי שורש הדינים והמרירות נמשכים משם אלקים שיש בו ק״ך צירופים המשתלשלים למטה עד סוף העשיהומהם יונקים ק״ך צירופים דנוגה שבין שניהם נעשים מ״ר ב״פ ק״ך וכחשבון עמלק. והמלח ממתיק הדינים הנ״ל ע״י שממשיך משרש ועיקר הגבורות דקדושה כו׳ ומקיים ומכרית כו׳ כנ״ל. ובכהאריז״ל אמר מלח כחשבון ג׳ שמות הוי׳ ולכן נאמר גבי אהרן ברית מלח עולם כי הכהנים מברכים את העם שלש ברכות שהן ג׳ שמות הוי׳ דיברכך יאר וישא, ששרשן גבוה מאד נעלה למעלה מההשתלשלות ובזה הוא קיום העולם וזהו שנק׳ מלח שהוא קיום הדבר כו׳ ועם היות המלח הוא גבורה אך גם ברכת כהנים נקרא ששים גבורים ברבות נשא פי״א. וזהו פי׳ ברית אלקיך שהוא ענין ההמשכה משם הוי׳ בשם אלקים כו׳ שיהי׳ בבחי׳ אלקיך ממש בבחי׳ גילוי בפנימיות. וכמארז״ל מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת. דהיינו המתקת הדינין של שם אלקים. ובת״ז תקון כ״א דף נ״ד ע״א מלח אותיות חלם ואותיות מחל כי חולם הוא הנקודה שבראשי אתוין שמורה על עליות המל׳ להיות עטרת תפארת כמ״ש בתו״א פ׳ נח סד״ה להבין הענין שתפלת הבעל עסק כו׳ שנקודה א׳ העליונה כולל בחינה התחתונה כו׳ ע״ש, ומשם נמשך המחילה ביוהכ״פ וכן הקרבנות באין לכפר ועלייה זו ע״י ברית מלח כו׳. גם פי׳ חלם לשון חיזוק כמו יחלמו בניהם (איוב סי׳ ל״ט ד׳) שפרש״י יחזקו. וכן ותחלימני והחייני (בישעיה ל״ח י״ו) פרש״י תבריאני ותחזקני. ועד״ז פי׳ רבינו בחיי בפ׳ תצוה בענין אבן אחלמה וסגולת האבן הזאת שמחזקת את הלב כו׳. וענין חיזוק זה זהו ע״ד מ״ש ויתן עוז למלכו. וכמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אדני כו׳ וזהו נמשך ג״כ מבחי׳ מלח שהוא הכח המעמיד ומקיים הדבר שזהו פי׳ ברית מלח עולם הנאמר גבי אהרן ס״פ קרח וגבי דוד (בדברי הימים ב׳ סי׳ י״ג ה׳). ועמ״ש סד״ה שובה ישראל עד. להיות יחו״ת כמו יחו״ע בבחי׳ תרין, ריעין בחי׳ אהל בל יצען. וכמ״ש וארשתיך לי לעולם:
ח והנה לפ״ז צ״ל דגבי מצה כ׳ הפוסקים שלא ליתן מלח בפת בפסח כמ״ש בטוש״ע סי׳ תנ״ה. ולכאורה אינו מובן לפמשנ״ת למעלה שורש ענין המלח מדוע יהיה שבמצה לא יהיה מלח וכמ״ש בגמרא פ״ח דשבת דע״ט ע״א מצה כמשמעו דלא מליח כו׳, ובטו״ב סי׳ תנ״ה כתב לפי כי המלח הוא שורש הדין כו׳, ואין זה מספיק דאדרבה הוא מיתוק הדינים כנ״ל. אך הענין מבואר בת״ז תקון ס״ט דק״ח ע״א לחם עני בלא מלחא כו׳ בגין דאיהו מצה פרוסה כו׳ עד דתהא שלימה לא צריך לקרבא עלה מלח דאיהו חלם ומאי ניהו חלם אמצעי דכולהו עכ״ל, ופי׳ בכס״מ שכשהיא פרוסה היא אות דל״ת לשון דלות היינו לחם עוני. וצריך להשלימה באות ו׳ בתוכה שתהיה ה״א כו׳ ואז דוקא תקריב עליה מלח שהם ג׳ שמות הוי׳ שבחג״ת עכ״ד. והענין כי פי׳ לחם עני זהו ע״ד סיהרא לית לה מגרמה כלום ואזי היא בחי׳ עניה. וכמ״ש בזח״א בראשית דל״ג א׳. ויחי דרמ״ט ע״ב. ואין עני אלא בדעת. וע״י קבלתה משמשא נפקא ממסכנותא היינו ע״י שנמשך בה הדעת מבחי׳ שמש הוי׳. וכמ״ש ברע״מ ר״פ כי תשא העשיר דא עמודא דאמצעיתא. היינו קו האמצעי דעת תפארת ועמ״ש בד״ה וידעת היום והשבות כו׳. ומתחלה כשהיא רק בבחי׳ אמונה לבד נק׳ לחם עני. והנה תחלת העבודה צ״ל בבחי׳ אמונה לבד דווקא. וכמארז״ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. וכתיב פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (בישעיה סי׳ כ״ו ב׳). וכדפירש״י שם. וכתיב והיה אמונת עתיך חוסן ישועות (שם ל״ג ו׳). וממנה יבוא אח״כ לבחי׳ הדעת שהוא השגת פנימית התורה וכמארז״ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. בפ״ד דאבות. ופי׳ במדר׳  שמואל. דר״ל מעוני הדעת. סופו לקיימה מעושר הדעת שהוא ישפיע עליו מחכמתו כו׳ וזהו אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה, וא״כ איך יתחיל. אלא כי יש ב׳ בחי׳ יראה הא׳ יראה תתאה והיא תרעא לאעלאה, ולכן אם אין יראה אין חכמה. ואח״כ ע״י החכמה יזכה ליראה עילאה כו׳ ששם אין שייך חמוץ כו׳. וזהו שאמרו יאה עניותא לישראל. ור״ל שיהיה בעיניו נגד הקב״ה בבחי׳ עני מן הדעת ולהיות בבחי׳ אמונה. וכמ״ש בסש״ב ח״א פרק י״ח דכתיב פתי יאמין לכל דבר ואצל הקב״ה הכל כפתיים, וכמ״ש בהמות הייתי עמך וכתיב אדם ובהמה תושיע הוי׳ וארז״ל פ״ק דחולין דף ה׳ ע״ב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת כאדם הראשון ומשימים עצמם כבהמה דכאי רוח ע״ש בפרש״י כו׳ וכ״כ ברבות פ׳ בשלח פכ״א ע״פ יונתי אמר הקב״ה אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים כו׳. וע״כ בענין חיוב אכילת מצה שהוא תחלת העבודה צ״ל לחם עוני דוקא שהוא בחי׳ אמונה ואתכפיא בלי שום טעם ודעת. וע״כ אין ליתן בה מלח. שהמלח הוא נותן טעם להיות בחי׳ טעם ודעת שהוא גילוי פנימית התורה כו׳. וראשית העבודה צ״ל בבחי׳ לחם עוני דוקא. ולכן ישראל מונין ללבנה, אלא שאח״כ צריך להיות בה המשכת הדעת מבחינת שמשא וזהו עניןמצה עשירה, ועמ״ש בפי׳ רבת תעשרנה פלג אלקים בד״ה והיה מספר בנ״י כחול הים כו׳ ואזי מבחי׳ דל״ת נעשית ה׳ ועמ״ש בזה סד״ה המגביהי לשבת כו׳:
ט וביאור הענין יש להקדים מ״ש באו״ת פ׳ קרח בשם הה״מ נ״ע וז״ל והנה נאמר באהרן ברית מלח עולם הוא. הוא כתיב והקרי היא. והנה ידוע שאהרן שושבינא דמטרוניתא והוא המקשר עולמות ע״י עבודת הקרבנות והקטורת שהוא לשון קשר. כי תרגום ותקשור על ידו בפ׳ וישב וקטרת על ידיה. וזהו פי׳ ברית מלח לשון עירוב כמו המלחים. היינו כדפרש״י בחומש פ׳ כי תשא ע״פ ממולח טהור קדש מעורב שיערב יפה יפה ואומר אני שדומה לו וייראו המלחים כו׳ שמהפכין כו׳ ע״ש. ופי׳ ברית מלח שכרת לו ברית שע״י עבודת הקרבנות יקשר ויערב העולם שהם כלל העולמות בא״ס שהוא יהיה הממוצע והמחבר והמקשר העולמות זה בזה כו׳ וזהו עלה בכבש כו׳. עד מערבית שהוא מדת אהרן ברית מלח שמערב העולמות כו׳, והנה הכתיב ברית מלח עולם הוא והקרי היא כי למעלה הוא בהעלם גדול לכך כתיב הוא לשון נסתר אבל למטה כאשר בא תוך הקרי שהוא הדבור ושם הוא התגלות לכן נק׳ היא עכ״ל, וזהו שבקטורת נאמר ממולח כי הקטרת הוא ענין הקשר והעירוב כו׳. וביאור ענין שמערב העולמות, כי הנה ארז״ל ביום חתונתו זו מתן תורה, וצ״ל מהו פי׳ חתונתו, אך כי חיתון פירושו תערובות כמ״ש בת״י פ׳ עקב ז׳ ג׳. וא״כ פי׳ ביום חתונתו היינו ענין תערובות והתקשרות העולם בא״ס ב״ה ע״י התורה, והוא ע״פ מ״ש ברבות פ׳ וארא פי״ב ע״פ כל אשר חפץ ה׳ עשה אמר דוד אע״פ שגזר הקב״ה השמים שמים לה׳ כו׳ כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל שנאמר וירד ה׳ על הר סיני. וכתיב ואל משה אמר עלה אל ה׳ הוי כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ עכ״ל. ופי׳ ענין ירידה ועלייה יובן ממ״ש במ״א בד״ה ושמתי כדכד שמשותיך כדין וכדין כו׳ ועכ״פ הוא השתלשלות והמשכת האור מסוכ״ע בממכ״ע וזהו כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא כו׳ וזהו ענין ברית מלח עולם. והנה פי׳ ליל שמורים הוא ע״ד שמור לנוקבא היינו מה שהמקבל ממתין ומצפה ומייחל אל המשפיע כעני הצופה ומביט מתי יתן הבעה״ב  לידו מאומה כמ״ש סד״ה זכור את יום השבת כו׳ בענין פי׳ שמור כו׳ ע״ש וכך הוא ענין ליל שמורים. אשר בחי׳ ליל הוא מדת החשך וההעלם ונמשך מבחי׳ ממכ״ע. ובחי׳ זו היא בחי׳ שמורים ומצפה להמשכת האור מבחי׳ סוכ״ע שהוא בלי גבול. ולכן נאמר שמורים לשון רבים ע״ש התחברות משפיע ומקבל כמ״ש בזח״ב פ׳ בא דל״ח ע״ב ולכן המצה היא דוקא לחם עני כעני הצופה ומביט כו׳ כנ״ל וכן פי׳ בפ׳ ויצא דקנ״ז ע״א בענין לחם עני מאן עני דא דוד מלכא דכתיב ביה כי עני ואביון אני. והאי לחם עני אקרי מצה נוקבא בלא דכורא מסכנותא הוי. אתקריבו לגבי מצה בקדמיתא כיון דקריבו לון יתיר עייל לון קב״ה בדרגין אחרנין ואתחבר דכורא בנוקבא וכדין מצה כד אתחברת בדכורא אקרי מצוה בתוספת וא״ו עכ״ל. ועמ״ש מענין וא״ו בד״ה הקל קול יעקב ומ״ש לקמן בד״ה ששת ימים תאכל מצות, וכיון שכן שבחי׳ מצה הוא דוקא לחם עני, שמשתמרת לקבל היחוד ואור העליון מבחי׳ סוכ״ע קודם שנמשך האור. רק הוא בבחי׳ שמור לנוק׳, ולכן נוהגין שלא ליתן מלח במצה, שבחי׳ ברית מלח עולם זהו כאשר כבר נמשך האור ונעשה בחי׳ תערובות וזהו ע״י אהרן שושבינא דמטרוניתא כו׳, ומ״ש בדוד ברית מלח עולם זהו לאחר שרימם הקב״ה מלכותו ונמשך האור מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע וכמ״ש דוד ארוממך אלקי המלך כו׳, אבל בבחי׳ מצה לחם עני א״צ ליתן מלח כו׳. ומזה יובן איך מנהג ישראל תורה, ואח״כ בקרבנות שהוא ענין הקירוב והיחוד של המדרגות דממכ״ע וסוכ״ע בא המצוה ולא תשבית מלח כו׳ כדי להיות התקשרות והתחברות כו׳:
י ועפ״ז י״ל ג״כ מה שפרש״י שהספנים נקראו מלחים ע״ש שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה כו׳, דהנה כתיב כה אמר ה׳ הנותן בים דרך (בישעי׳ סי׳ מ״ג י״ו) פי׳ כי ים עלמא דאתכסיא והקב״ה נותן בו דרך שיוכלו הנשמות לעלות שם. והיינו ע״י הספינות שהם הלבושים של תומ״צ שבהן ועל ידן מתעלים בים היינו העלייה מבי״ע לאצי׳ כמ״ש בבה״ז פ׳ בשלח דס״ז ע״א שיש נשמות הנק׳ נוני ימא וע״ד מן המים משיתיהו שהם בעצם מעלמא דאתכסיא נשמות דאצילות אכן נשמות דבי״ע שהם מיבשה מעלמא דאתגליא לא יוכלו לעלות בים כ״א ע״י הלבושים שהם הנק׳ ארבין, שם אניות יהלכון כו׳ וע״ש דס״ט ע״ג שזהו ע״ד ויבא משה בתוך הענן כו׳ ועמ״ש מזה בתו״א פ׳ חיי שרה. ועוד יש פי׳ הנותן בים שהוא מל׳ דרך שממשיך בו ההמשכה מלמעלה היינו ע״י יסוד ז״א שממשיך בו מחב״ד שבחכמה מלובש אור א״ס ב״ה (וכמ״ש מזה בזח״א בראשי׳ כ״ט סע״ב מקץ קצ״ז ע״ב תרומה קל״ז סע״א ובסה״מ סי׳ קי״ד קט״ו). וזהו משרז״ל ברבות קדושי׳ פכ״ה ע״פ אחרי ה׳ אלהיכם תלכו וכי אפשר לב״ו להלך אחר הקב״ה אותו שכתוב בו בים דרכך כו׳ אלא כו׳ ויטע ה׳ אלקים גן בעדן אף אתם כו׳  ע״ש, והמכוון כי התו׳ נק׳ עץ חיים ונק׳ גן היינו ג״ן סדרים דאורייתא וכן המצות הם עצי הגן והפרדס (ברבות פ׳ כי תצא). וע״י קיום התומ״צ יבואו לבחי׳ ומדרגת אחרי ה׳ אלקיכם תלכו מ״ש בו בים דרכך וכן הם יעלו עי״ז להיות להם דרך בים הנ״ל ועז״נ דרכיה דרכי נועם כו׳ (משלי ג׳ י״ז) וזהו ושמרו דרך הוי׳ עמ״ש ע״ז בת״א פ׳ בשלח בד״ה אשירה להוי׳ ובד״ה מהלכים בין העומדים בענין אם בדרכי תלך כו׳. אך הספינות והלבושים הנ״ל צריכים עוד לבחי׳ מלחים המנהיגים אותם בים וכמ״ש בזח״ב מ״ח ב׳ בענין דאתי חד דברא בימא כו׳, שהוא דוקא הנותן בים דרך ע״י שממשיך בו האור והשפע מאור א״ס ב״ה כנ״ל וממתיק גבורות הגלים של הים אזי דוקא יוכלו הספינות לילך בו. וע״ז רמזו רז״ל בירושלמי פ״ב דשבת וברבות פ׳ בראשית פ״ו בחקתי פל״ה הנותן בים דרך מן העצרת ועד החג, והיינו ע״י שאזי נמשך דרך הוי׳, כי בעצרת הוא מתן תורה כו׳ ועי״ז נעשה בים דרך כו׳ ובעבודה זהו ע״ד מארז״ל מצות צריכות כוונה, והיינו כמארז״ל שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח״כ יקבל עליו עול מצות. עול מלכות שמים ע״י ק״ש למס״נ באחד, עי״ז ממשיך דרך הוי׳ בבחי׳ ים מלמעלה למטה, כי ים דומה לרקיע כו׳ לכסה״כ כו׳ שזמנה משיכיר בין תכלת ללבן. ותכלת דומה לים כו׳ לכסה״כ אשר עי״ז ממשיך הנותן בים דרך מלמעלה למטה, וכמ״ש בים דרכך ושבילך כו׳ ואח״כ יקבל עליו עומ״צ שאזי ע״י המצות שהם הארבין דהיינו האניות יוכלו גם הנשמות להיות להם דרך בים כו׳. וע״כ נק׳ הספנים מלחים ופרש״י שהוא ג״כ לשון תערובות שמהפכין את המים כו׳, ויש לפרש שהתערובות הוא שממשיכים דרך בים מלמעלה למטה להיות בים דרכך וכן מלמטה למעלה שיוכלו אנשי היבשה שמעלמא דאתגליא להתעלות למעלה להיות להם השגה בעלמא דאתכסיא, אך קי״ס הוא בחי׳ עליונה יותר שהים נעשה בו דרך יבשה ממש ואזי א״צ לארבין, וע״ד מ״ש במ״א ע״פ צאינה וראינה כו׳ צאינה מן הלבושים והיינו ע״י גילוי. בעטרה שעטרה לו אמו היינו אור הכתר שעי״ז הפך ים שהוא עלמא דאתכסיא להיות עלמא דאתגליא ממש ואזי א״צ ללבושין הנק׳ ארבין שמפסיקין בין האדם לים החכמה שלא ניתן ליהנות מים החכמה כ״א ע״י לבוש ומשל החוצץ בינו ובין ים החכמה ע״ד ויבא משה בתוך הענן כו׳, אבל כאשר הפך ים ליבשה ממש לא יצטרך כלל ללבוש ומשל כ״א יהיה בו דרך כמו ביבשה ועז״נ ובנ״י הלכו ביבשה בתוך הים כו׳. וזהו ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ אלקיך. פי׳ מצות בוא״ו זהו כשנמשך בבחי׳ מצה דלא מליח כו׳ בחי׳ וא״ו ונעשית בחי׳ מצוה, ועי״ז אח״כ וביום השביעי נמשך בחי׳ עליונה יותר להיות הפך ים ליבשה, וזהו ענין עצרת להוי׳ אלקיך ע״ד אחרי הוי׳ אלקיכם ממש תלכו מ״ש בו בים דרכך וא״צ ללבושים כו׳. והיינו כדפרש״י ע״פ הנותן בים דרך דקאי על קריעת ים סוף: