השנאה שהאריכה ימים יותר מכל, עדיין ממשיכה להרים את ראשה המכוער על פני ארצות ויבשות. בין אם אנו רואים אותה מתבטאת בקנאה עיוורת ובין אם בעדינות צבועה – האנטישמיות חיה וקיימת.

כמובן שכולנו מקווים שהיא תיעלם סוף סוף. היתה לנו אפילו סיבה לקוות שאחרי השואה האיומה היא אכן תיעלם לנצח. ומי מבינינו אינו רוצה להרגיש מקובל ומוערך? אך ישנם הטוענים שאנטישמיות טובה ליהודים. בספרו "אנטישמי ויהודי" עוסק הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סרטר בנושא. לו לא היו האנטישמים מזכירים לנו בתמידות מי אנחנו, היינו שוקעים בשכחה לאומית פסיבית.

ההיסטוריה מוכיחה שתחת משטרים עויינים נשארנו נאמנים לדתנו, ואילו תחת משטרים נאורים וליברליים, התחלנו אט-אט להתבולל בתרבות השלטת.

בנימה מבודחת אני מספר כי בשנות השבעים, עבדתי עם עמיתיי באוניברסיטה כדי לפרוץ את חומות הקרח של האדישות ליהדות. זה היה כל-כך מתסכל, שפעם חשבנו אפילו ללכת לצייר כמה צלבי קרס על הבניין, כדי שזה יעורר אותם מאדישותם... כמובן שלא עשינו זאת, אך זה היה רעיון מפתה למדי.

בסוף פרשת השבוע אנו קוראים על הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים... לא תשכח". לכאורה זו כפילות לשון: אם נזכור, ודאי שלא נשכח.

אך פרשני התורה מבארים כי הציווי לזכור מופנה לעם ישראל, בעוד האמירה "לא תשכח" מהווה נבואה – אפילו אם לא תזכור, הגויים לא יתנו לך לשכוח! אם לרגע נשכח את יהדותנו, האנטישמים יזכירו לנו היטב מי אנחנו...

כל דבר נברא עם תכלית. אין דבר מיותר בעולמו של הקב"ה. אז מהי התכלית של האנטישמים? פשוט מאוד – להזכיר ליהודים את יהדותם.

אך מדוע שנחכה לעמלקים האלו שיזכירו לנו שאנו יהודים? האם אנו זקוקים שמישהו יתגרה בנו? אנו יכולים ליזום, להיות יהודים פעילים וחיוביים. ישנם האומרים "קשה להיות יהודי" אך אנו יודעים כי "טוב להיות יהודי". יש לנו מיליון סיבות להיות גאים ביהדותנו, ואם לפני שישים שנה היהודי היה מוכה, מעונה ונידון למוות, הרי כיום אנו יכולים להרים ראש בגאווה ולהצהיר על יהדותנו.

אם אכן נעשה זאת, נתפלא לגלות כי גם הסובבים אותנו יעריכו ויוקירו אותנו.

יהדות היא בונוס, לא טרחה. אנחנו צריכים להיות איתנים במורשת שלנו. זהו תג של כבוד שעלינו לענוד עם בגאווה.