מחלת השכחה היא מחלה מפחידה. תאר לעצמך שאתה שוכח מי אתה, ופתאום נדמה לך שאין לך משפחה, אין לך היסטוריה, אין לך זהות. זה יכול לקרות לכל אדם וזה יכול לקרות לאומה. היו תקופות בהיסטוריה שלנו, שנראה כי שכחנו מי היינו ומאיפה באנו. ולעיתים קרובות מדי לא היינו בטוחים לאן אנו הולכים.
בפרקים הראשונים של ספר ויקרא אנו מוצאים את הביטוי "נפש כי תחטא". התורה ממשיכה לתאר את הקרבנות השונים הדרושים כדי לכפר למישהו על הסגת גבול. ספר הקבלה הקלאסי, הזוהר, מבהיר את הפסוק הזה גם מילולית וגם רוחנית. המילה 'נפש' מוסברת לא כ'בן אדם' אלא כנשמה, ובסופו של הפסוק מופיע סימן שאלה. במילים אחרות, התורה שואלת: "נפש כי תחטא?" האם נשמה יהודית, ניצוץ אלוקי, יכולה באמת להשפיל את עצמה עד כדי ביצוע עבירה בזויה? איך זה אפשרי?
ואמנם, הדרך היחידה שדבר כזה יכול לקרות היא כאשר אנו שוכחים מי אנחנו, כאשר אנחנו לא נמצאים במגע עם זהותנו הרוחנית האמיתית, כאשר אנחנו מתחילים לסבול מאמנזיה רוחנית.
לדאבוננו זה קורה. למעשה, זה לא כל כך קשה להבין. אחרי הכל אנו חיים בחברה חילונית. חומות הגטו כבר לא נמצאות כדי לבדל אותנו. אנו חשופים לעולם הגדול עם כל הגירויים שיסיחו אותנו מזהותנו. גם אם אנחנו מתחתנים עם בני עמנו בלבד, עדיין אנו מתבוללים מבחינה תרבותית. לאט אבל בטוח, אפילו ה'נפש', הנשמה היהודית, מתחילה לשכוח מי היא ויכולה ליפול לרשת שטומן לה החטא.
זוכרים את ה"חכם" מחלם ואת הבעיה שלו? הוא דאג שאם הוא ילך לבית המרחץ הציבורי שבו כולם עירומים הוא לא יידע מי הוא עצמו. בלי מערכת הבגדים שלו שתבדיל אותו מאחרים הוא עלול לסבול ממשבר זהות. במוחו עלה רעיון גאוני. הוא קשר סרט אדום סביב בוהן רגלו, כך שאפילו בבית המרחץ הוא יבלוט על פני כל האחרים וכך תוגדר זהותו. לדאבון לבו, כאשר עמד במקלחת, המים והסבון התירו את הסרט האדום והסרט השתחרר מן הבוהן. לא זו בלבד, אלא שהסרט שט לו לעבר המקלחת שלידו והתכרבל סביב בוהן רגלו של שכנו למקלחת. פתאום גילה חכם החלם שלנו שהסרט שלו נעלם. הוא התחיל להיכנס לפאניקה, אכן היה זה משבר זהות רציני. כאשר ראה ששכנו מציג לראווה את הסרט האדום הוא רץ אליו וצעק: "אני יודע מי אתה, אך מי אני"?
מי אתה? אתה יהודי! בן של אברהם, יצחק ויעקב, בת של שרה, רבקה, רחל ולאה. אתה חבר ב"ממלכת כהנים וגוי קדוש". יצאת ממצרים ועמדת בהר סיני. שרדת אינספור נסיונות התנקשות בחייך ובאמונתך. הצלחת לשרוד את עשני אושוויץ כדי לחיות שוב. ואתה שואל "מי אני?" זה מקרה קשה של אמנזיה לאומית.
אז הזוהר הקדוש מזכיר לנו שאנחנו לא רק "אדם שעלול לחטוא". אנחנו נפש יהודית, נשמה, ואז, "נפש כי תחטא?" נשמת יהודי בהגדרתה היא חלק אלוקה ממעל. ועבור הנפש האלוקית שבתוכנו, הרחקת עצמנו מן המקור האמיתי שלנו – זה דבר שלא יעלה על הדעת.
אחרת, איך נוכל להסביר את התופעה, שאחרי 70 שנה של אתיאיזם קומוניסטי, יהודים בברית המועצות לשעבר כיום מחבקים בעוז ובקנאות את אמונת אבותיהם? או את העובדה שאחרי עשרות שנים של אדישות, יהודי אמריקה בכל הגילאים מחפשים נואשות אחר רוחניות ומשמעות לחייהם? ואיך נסביר את התחייה המחודשת של חיים יהודיים שהפכה למציאות סביב העולם? כן, יש אנשים טובים אי שם, המציתים ניצוצות ומלבים אותם עד לאמונה יוקדת. אך הניצוצות לא היו נדלקים אילולא הייתה גחלת לוהטת בתוך כל נשמה יהודית, גחלת שאינה נכבית, לא משנה מה יקרה.
אז אם יש לך אי פעם ספקות לגבי זהותך, זכור את הזוהר. אתה נשמה. ונשמה חיה לעולם.
כתוב תגובה