אני לא שונא שום דבר ואף אדם. נכון, אני לא אוהב ברוקולי ותחביבים מסוימים מעצבנים אותי באופן קיצוני. אבל לשנוא? לעולם לא!

טוב, אולי כן. בתורה אנו מוצאים את פרשת עמלק, המצווה עלינו לזכור את הרע שהעמלקים עוללו לאבותינו לאחר שברחו ממצרים. רק הודות לחסדי שמים ולמנהיגותו רבת ההשראה של משה שרדנו את ההתקפה הזדונית והאכזרית שלהם.

אנו שונאים את עמלק

בפילוסופיה היהודית עמלק מייצג רוע טהור ובלתי מובחן. התגרה במדבר הייתה רק המקרה הראשון של שימוש בכוח בהיסטוריה אינסופית של רדיפות שעברו היהודים. אויבינו שבו והופיעו לאורך ההיסטוריה כולה, ויש להם נציגים בכל מעמד ובכל חברה. הם מצטיינים ברשע גלוי ולא-רציונאלי ואף פעם לא מחמיצים שום הזדמנות לגרום נזק.

עלינו, צאצאיהם של מי שנפלו טרף לרשעותו של שבט עמלק, מוטלת החובה לזכור. זכור את אשר עשה לך עמלק.... לא תשכח! . קיימת מצווה יומיומית לזכור ללא הרף את קיומו של הרוע ולעולם לא להשלים עם מציאותו. בנוסף על כך, בתקופה שקודמת לחג הפורים, כאשר אלוקים הצילנו מידי המן הרשע, שגרירו של עמלק באותה תקופה, אנו זוכרים באופן רשמי את רשעותו של עמלק על ידי קריאת פרשת "זכור".

הערבות היחידה לכך שלעולם לא נשלים עם מציאותו של הרוע היא להזכיר לעצמנו שוב ושוב את דבר קיומו ולהכריז בצורה מודעת על שנאתנו לרוע ולכל מה שהוא מייצג.

אני מאמין בך

מנקודת מבט פסיכולוגית, עמלק מייצג את הספק. עמלק הוא המים הקרים שמצננים את התלהבותנו ואת התרגשותנו. כמה פעמים התחלת בפרויקט כלשהו, כולך נלהב להתמודד עם האתגרים הטמונים בעשייתו, ואז יצאה לך הרוח מהמפרשים בגלל דבריו הציניים של איזה צופה מן הצד?

טבעי להאמין באלוקים. למעשה, כל ילד קטן מגלה בעצמו את האמונה בכוח עליון. למרבה הצער מגיע לרוב איזה מבוגר שכופה בכוונה את השקפתו הקרה והרציונליסטית-מדי על תודעתו הרכה של הילד, ובכך הוא הורס לעד את תמימותו, את האמון ואת רגש הפליאה המופלאים הללו.

העם היהודי שלאחר יציאת מצרים היו גדולים באמונתם. כיוון שהיו עם צעיר שאך-זה נוצר, הם האמינו באלוקים אמונה שלמה בדומה לילד, והם האמינו שביכולתם לכבוש את כל האתגרים שהיו צפויים להם. אולם עמלק הגיע במלוא עוצמת רשעותו ופרץ דרך מחסום האמונה הזה. עמלק הפסיד בקרב, אולם הצלקות הפסיכולוגיות שהוא גרם הותירו פצעים נצחיים בנשמתנו הלאומית. את ההתלהבות הזאת לשליחותנו הלאומית נוכל לחוות מחדש רק אם נתגבר על היסוסינו ונעשה במודע את קפיצת האמונה לתוך זרועותיו של אלוקים המושטות אלינו.

שתה עדלאידע

חג הפורים מייצג את סגנון האמונה הזה – סגנון ה"קפוץ לתוך האש". אנו נמנעים מלהאמין בכוחות הטבע ונשענים אך ורק על כוחותיו של אלוקים. קפיצת האמונה הזאת היא תכופות קשה מדי לביצוע בלי עזרים חיצוניים, והיהודי החושב יבחר בחיזוק אמונתו בעזרת חיזוק רוחו ונשמתו. במקום לפסול את השימוש באלכוהול בפורים כסם להמונים, אנו מכירים בכך שעמעום חוש הציניות יכול לאפשר לטבענו הראשוני לזהור באור יקרות.