כשאחת מבנותיי הייתה בת אחת-עשרה, היא התלוננה על כאבים בברך. כשבדקתי את הברך ולא ראיתי כל סימנים חשודים, הסברתי לה שייתכן ומדובר בכאבי גדילה. ביתי לא אהבה את ההסבר. "למה אי אי-אפשר לגדול בלי לסבול?" דרשה לדעת.

למרבה הצער, בחיים, הצמיחה קשורה לעיתים קרובות עם כאב. כפי שקובעת האימרה “No pain – no gain" – כשאין צער, אין צמיחה. על ה"צער" אין לנו שליטה, בפרט כאשר הוא נגרם על-ידי אחרים; אולם על ה"צמיחה" אנו מסוגלים בהחלט לשלוט.

את מרבית ידיעותינו והתקדמותנו אנו מפתחים בזמני קשיים ולא בזמנים רגועים ושקטים. הסיבה לכך פשוטה: כשטוב לנו, אנחנו מאושרים ולא מחפשים לשנות את המצב הקיים. לעומת זאת בזמני קושי וסבל, כשאנחנו לא מרוצים מהסטטוס קוו, או אז אנו לומדים כיצד לשנות דברים – כיצד להפוך את העולם למקום טוב יותר.

כשאנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של אתגר קשה, יש לנו בחירה. או לרחם על עצמנו ולהתלונן "למה זה קורה דווקא לי?" אבל אפשר גם לעצור ולומר לעצמנו: "כיצד אוכל לנצל את המצב הקיים כדי להשתנות, להשתפר?"

שאלתי פעם אדם חכם שאני נוהג להתייעץ איתו, "מהיכן יש לך כושר ניתוח מעולה כל כך?" "כושר ניתוח טוב" הוא השיב, "נובע מנסיון מר". ואז הוא סיפר לי סיפור שהותיר בי רושם עמוק:

יום אחד, נפל חמור אל תוך בור עמוק. החמור בכה ויילל במשך שעות, בעוד שבעליו תהה מה לעשות. אמר האיכר לעצמו: החמור כבר זקן. הבור צריך להיסתם בכל מקרה. אקבור את החמור כבר עכשיו בבור. האיכר לקח את לידיו והחל למלא את הבור בחול. יללותיו של החמור המשיכו רק לרגע קצר, ואז השתררה דממה. לאחר שעה של עבודה מאומצת, עצר האיכר למנוחה קלה. ולתדהמתו הרבה, הוא ראה את חמורו הזקן קופץ מתוך הבור ומדלג החוצה!

כיצד זה קרה? תחילה, כאשר הבין החמור מה קורה איתו, הוא החל לילל בבכי מר. אבל אז צץ רעיון גאוני במוחו. כל פעם כאשר נפל עליו חול, נענע החמור את חול מגבו וטיפס על תלולית האדמה הנערמת. בסופו של דבר, גבה התל, גבוה מספיק כדי לאפשר לו לצאת מהבור.

החיים ימטירו עליכם חול בצבעים ובסוגים שונים. הדרך היחידה לצאת מן הבור בשלום היא לנער מעלינו את החול, ולטפס צעד אחר צעד כלפי מעלה. אם רק נדע לעשות זאת בהתמדה, נוכל לצאת מהבורות העמוקים ביותר.

נסו את זה, זה עובד!