סיפורים לסוכות ולשמחת תורה

בבית כלא בפלורידה יושבים כמה אסירים ישראלים. אבל הנהלת בית הכלא סירבה להכניס סוכה... קיראו את סיפורו הלא ייאמן של הרב מנדי כץ

לייזר שהיה המבוגר מבין השניים ניסה להניא את חברו ולשווא. הוא אמר לו כי במצבם יהיה זה מסוכן למדי. "ניקח כוסית ועוד כוסית, ולפני שנשים לב נהיה שתויים ונשכח היכן אנו נמצאים"

בעל הפונדק הביט בי בפליאה כמי שלא מאמין למשמע אוזניו ואמר, כי אם אשלם לו מיד ובמזומנים, הוא מוכן לתת את הסוס ב-45 זהובים, אולם אף פרוטה לא פחות

"חכו רגע" קרא אחריהם בעל האתרוג. "יש לי תנאי מסויים שאם הוא יתמלא, הנני מוכן לתת את האתרוג שלי לרב שלכם אפילו במתנה"

"הרבי בוודאי צוחק ממני" השתומם היהודי. "מה הפירוש אין סוכה? יש בעיר סוכות רבות, רק שלא נותנים לי להכנס לתוכן. הכל הייתי נותן על-מנת שיתנו לי להיכנס ולקיים את מצוות ישיבה בסוכה"

"לצורך זה נערך מיפקד וראש הפלוגה נזכר לפתע כי אתה 'חסר' לו. הוא נבהל מאד, ממש 'תפס קריזה' ושלח אנשים שיחפשו אחריך"

מדוע שמח הבעל שם טוב באמצע הסעודה?

לפתע קלטתי מדוע אבי השתמש בעלים ובענפים, וכי ב-30 השנים האחרונות לא נהגתי כשורה... היכן טעיתי?

הם גילו כי השמיים מלאים בחפצים משונים: נעלי בית קרועים, עקבי נעליים שבורים...

רבי יעקב קרנץ, המגיד מדובנא, היה מפורסם בשנינותו ובמשליו. פעם שאלו אותו: מדוע חוגגים את שמחת תורה בסוף חג הסוכות? אם בני-ישראל קיבלו את התורה כבר בחג השבועות, מדוע הם חיכו מספר חודשים כדי לחגוג, לשמוח ולרקוד עמה?

פעם נסע חסיד לאחד מאדמור"י חב"ד. הוא סיפר לרבי כי אביו שנפטר הופיע בחלומו ומסר לו הודעה מפחידה: אחד מילדיו עומד למות בשנה הקרובה, חלילה

פעם מסיבה מסויימת לא נערכו הקפות אצל הרבי הרש"ב...

שנתיים אחרי מותו של האב, גדי הצליח לתת לו מקום בלב, לסלוח לו על הכול ולאהוב אותו * סיפורים אמתיים מהחיים על ניתוק, כאב, געגוע ופיוס

הגיע ליל שמיני עצרת. עומד החסיד בתוך מאות החסידים הצובאים על בימת הרבי, וליבו שבור. שמחת התורה אופפת את הכול. זקנים וצעירים רוקדים בעוז, והרבי מנצח על השמחה. אך החסיד שלנו אינו מסוגל להזיז את רגליו. מחשבותיו נשואות אל הנעשה בביתו ובמשפחתו. ושמא, עוברת בו מחשבה נוראה, כבר אירע הנורא מכול...