את הסיפור הזה שמעתי מאחת המשתתפות בשיעור פרשת השבוע אותו אני מוסרת. היא בדיוק חזרה ממסע, עם כחמישים עמיתים שלה לעבודה, למחנה ההשמדה אושוויץ, המקום בו איבדה חלק נכבד מבני משפחתה. היא חזרה נרגשת, עמוסה בחוויות ובתובנות, ואנחנו אפשרנו לה לפרוק את המטען הרגשי.

וכך היא סיפרה:

אחת החוויות המכוננות שעברתי הייתה דווקא ביום האחרון, יום לפני החזרה הביתה לישראל.

הקבוצה ישבה במעגל, וכל אחד התבקש לשתף את השאר בתחושות שלו מהמסע. אצל כולנו התעוררה איזו 'נקודה יהודית', הרגשנו חיבור חזק לזהות היהודית שלנו. את התוצאות ראינו כבר במעגל השיח הזה.

גדי, אחד מבכירי חברת ההיי-טק שבו אני עובדת, אדם כבן חמישים, איבד את אביו לפני כשנתיים. אבל אם הייתם שואלים אותו על כך, סביר להניח שהיה אומר לכם שהוא איבד את אביו ממש מזמן. עוד כשהיה ילד. למעשה, גם כשהיה ילד הוא לא זוכר שהרגיש שיש לו אבא. פיזית כן, ביולוגית כנראה – אבל רגשית ממש לא. לא חיבוק, לא ליטוף, לא אהבה; לא הייתה לו דמות אב שינחה, יעודד, יקשיב או ייעץ. מבחינתו, אביו היה האדם הכי לא סימפטי שהכיר. קשוח, חסכן, או אפילו קמצן, שהשיגעונות שלו הרסו את חיי המשפחה.

כן, הוא ידע שהוריו חזרו "משם", שהם עברו גיהינום בחיים, ששרדו כמעט יחידים מכל בני משפחותיהם, התנערו מהאפר והקימו משפחה לתפארת. אבל הוא חש שהם אף פעם לא יצאו משם. ה"משם" הזה המשיך ללכת איתם המון שנים אחרי הזוועה, מחשיך כל קרן אור אפשרית שיכולה הייתה להאיר את ילדותם שלו ושל אחיו.

הוא שנא אותו. שנא את הצעקות שלו. הצעקות בלילה, הצעקות ביום כשגילה שיריים של שניצל בפח האשפה. הוא שנא את משפטי המחץ שצלפו בו כל אימת שהתנהג בפזיזות, כמו כל ילד בן חמש, תשע או ארבע-עשרה.

אבא שלו בקושי היה ילד. הוא הזדקן בגיל תשע, ושכח שילד בגיל הזה אחרי הכול הוא ילד. גדי הרגיש שהציפיות ממנו בלתי אפשריות, שהוא תמיד חייב להוכיח את עצמו. "מי שהשאיר אותנו בחיים לא מתכוון לתת לנו לבזבז אותם", וצריכים כל דבר למצות וכל הזמן להתקדם, בלי להרפות. הציונים חייבים להיות מושלמים, הזמן חייב להיות מנוצל, הראש חייב לעבוד. כל בילוי הוא בזבוז זמן, כל בדיחה התקבלה בציניות, כל רגש בדחייה – כי רק הקשוחים שורדים.

הוא הפסיק להתחשב בדעתו של אביו כבר בעודו נער. בחר את בחירותיו ושיקם את בטחונו בעצמו ובעולם, לאט-לאט. ההתרחקות שלו מאביו נשאה גם אופי פיזי – כמה שיותר רחוק, כמה שפחות להתראות, כך יותר טוב. אביו חי בארצות הברית, הוא עלה לארץ.

אימא הייתה בסדר. אבל, אחרי הכול, היא גם הייתה אשתו של אבא, שלא פעם כעס על התמיכה הבלתי-מסויגת שנתנה בו. גדי אהב מאד אבא אימא, אבל את אבא הוא פשוט תיעב. בקושי ללויה, לפני שנתיים, הגיע.

הוא נמנע מלסעוד אותו בשנותיו האחרונות. הוא פשוט לא היה מסוגל. קל היה לתלות זאת במרחק הגיאוגרפי, אבל את האמת הוא ידע. והיא הילכה עליו אימים. היא ישבה על ליבו וקרעה ממנו נתחים. הוא אפילו לא תפס כמה כבד המשא שמכביד על ליבו ועד כמה גדול המחיר שהוא משלם.

עד... עד שנסע "לשם", למקום ממנו אביו חזר. ושם הוא התחיל להבין, שם הוא התחיל להבין מה הפך את אביו לאדם הקשוח שהכיר. שם התחילו גם הדמעות, ששכח שיש לו, לפרוץ לעצמן נתיב. שם הוא הבין שבכל השנים הללו שבהן נעל על סורג ובריח את רגשותיו לאיש הזה שהתגלגל להיות אביו, הוא סחב כאב שנדהם מעוצמתו. הזמן, במקרה שלו, לא ריפא שום דבר. אולי הקהה את חושיו. ופתאום הוא גילה שהכול שם.

ואז הוא התחיל לבכות, בכי שלא בכה עשרות שנים, בכי שהיה שמח לפרוק כבר מזמן, לו רק ידע איך. הוא בכה על כל מה שהיה ועל כל מה שאיבד, הוא בכה על הזמן ועל כך שנבצר ממנו לתקן את מה שהחיים לקחו.

הוא גילה שיש בו חמלה. הוא חמל על אביו, על מה שעבר הוא ועוד מספר בלתי נתפס של אומללים. הוא חמל על המחיר הכבד שאביו המשיך לשלם עוד שנים רבות לאחר שהמלחמה הסתיימה לכאורה. הנאצים הארורים לקחו ממנו לא רק את הוריו ואת משפחתו ונטלו את נשמתם; הם לקחו גם את הנשמות של בני משפחתו החיים...

את אביו כבר איבד, וזאת הייתה החמצתו הגדולה, אבל בערב הזה הפך להיות אדם שלם ושליו יותר. הוא התפייס עם חלקים נעלמים בתוכו, חמל ומחל והפסיק להילחם ברגשות שאיכלו בו כל חלקה טובה הרבה אחרי שאביו הלך לעולמו.

וישב וכתב מכתב לאביו המת. מכתב כפרה ומחילה, אותו הקריא במעגל השיח ערב הנסיעה חזרה ארצה. הוא ביקש מחילה מאבא, וביקש מחילה מעצמו – ומחל וסלח, בעיקר לאבא.

כולנו זלגנו דמעות. כל אחד ביכה את ההחמצות שלו, כל אחד פינה לעצמו מקום להתפייסות.

ואז, באופן ספונטני, אחת הנשים במעגל הצביעה וביקשה לשתף. היא סיפרה שהמסע הזה היה בעיקר מסע לתוך עצמה, להבין מה חשוב ממה, לקבל פרופורציות, ואז היא פתחה את הסיפור האישי שלה, בבכי גדול:

"אחי ואני ניתקנו את הקשר בינינו. כבר שלוש שנים שלא התראינו. הסכסוך פרץ בעקבות ירושה שהורישו לנו הורינו, טריגר ידוע כמחולל מלחמות גם בבתים השלווים וההרמוניים ביותר. אני ואחי, אחי ואני – יש לנו בעולם רק זה את זו. לפני מה שקרה היו לנו יחסים מעולים. בחיים לא הייתי מאמינה שנידרדר למערכת יחסים עכורה שכזו. קודם היינו מדברים כמעט כל יום בטלפון, עושים את השבתות והחגים ביחד, אירועים ושמחות. אין יום שאינני חושבת עליו, על מה שהיה ועל מה שעכשיו. החגים הפכו להיות התקופה הכואבת ביותר בשנה. לא רק שאיבדתי את הוריי, איבדתי גם את אחי היחיד ואת משפחתו. האנרגיות שלוקחת ממני הפרשה הזו הזקינו אותי. תאמינו לי, זה לא שווה את הכסף. אני בטוחה שכל אחד מאתנו מתחרט על משהו, אבל הגאווה מונעת ממנו לרדת מהעץ הגבוה. המסע הזה הכניס בי את האומץ לקום ולומר: אני מוכנה להתפייס. את אביך, גדי, אתה כבר לא יכול להחזיר, אבל אני לא מתכוונת להחמיץ את ההזדמנות להתפייס עם אחי היחיד. את החג הבא אני מקווה שנעשה יחד"...

*

אלוקים פורש מעלינו את סוכת שלומו, מעורר בתמונה, בקול או בסיפור, את אלו מאתנו שמושכים כאב שכבר חצה את האיזון שבגינו עזבו, פרשו, ניתקו, והמחיר שהם משלמים יקר, יקר מדי... "ופרוש עלינו סוכת שלומך"---