כאשר רבי ישראל הבעל שם טוב הסב עם תלמידיו לסעודת ראש חודש כבכל חודש הבעת פניו הייתה רצינית מאוד. התלמידים ניסו לרומם את מצב רוחו של הרבי, אך ללא הועיל.

אל בית המדרש נכנס יהודי כפרי בשם דוד, והנה זה פלא! מיד עם כניסתו התמלא הבעש"ט שמחה. הוא קידם את פניו בחום, פינה עבורו מקום על יד השולחן ואף העניק לו פיסה מן החלה שלו.

התלמידים שנכחו במקום התפלאו כיצד ה'חבריא קדישא' (כך היו נקראים תלמידי הבעל שם טוב) לא הצליחו לרומם את מצב רוחו של הרבי, ואילו יהודי כפרי פשוט הצליח לעשות זאת?

הבעש"ט חש בשאלותיהם ושלח את דוד לעשות דבר מה. כשיצא מן החדר, סיפר להם:

דוד זה עמל קשה לפרנסתו. במשך השנה כולה הוא חסך פרוטה לפרוטה כדי לרכוש אתרוג נאה לקראת חג הסוכות. כאשר שב מן העיר הגדולה ובידו אתרוג מהודר למהדרין מן המהדרין, כעסה עליו אשתו. "אין לנו כסף להוצאות הבית, ואתה מבזבז את ממוננו על אתרוג"?! היא קראה בכעס. בזעמה, היא נשכה את פיטם האתרוג ופסלה אותו.

דוד לא כעס ולא רגז על אשתו. למרות שכל מאמציו ירדו לטמיון, הוא אמר לעצמו בשקט "כנראה שאני לא זכאי לאתרוג נאה שכזה... אכן, האם ליהודי פשוט כמוני מגיע אתרוג מהודר כל-כך"?

"מאז עקדת יצחק ועד ימינו לא התרחש ניסיון כזה" סיכם הבעל שם טוב, "ולפיכך קיבלתי את פניו בחום ובשמחה".