ידעו חסידים שאם הרבי לוקח בידו את הפתק מיד הנכנס, תבוא הישועה, אך אם הרבי מורה להניח על השולחן, סימן הוא שאפסה תקווה

הבעת פניו של הרופא שעמד ליד מיטת הילד הייתה קפואה. בימים האחרונים ביקר אותו כמה וכמה פעמים, נתן תרופות והמליץ על דרכי טיפול, אך מצבו של הילד החמיר והלך. הורי הילד ציפו בחרדה למוצא פיו של הרופא, אך זה מיעט במילים והסתפק בהבעת איחול לרפואה שלמה.

ההורים הבינו כי מחלת בנם אנושה, וכי הרופא מרים ידיים. מתברר שרק נס ישיב את הילד לחיים בריאים.

האב נמנה עם חסידי הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש. הוא ידע כי רק דרך אחת נותרה לפניו להציל את בנו – לנסוע לליובאוויטש, לבקש את ברכת הרבי. החששות מילאו את ליבו: כיצד יוכל לעזוב את בנו ואת משפחתו, בשעה שאינו יודע מה יהיה ביום המחר? אך באין ברירה נפרד בלב כבד מבנו וממשפחתו ויצא למסעו.

הנסיעה ארכה כמה ימים, ולקראת חג הסוכות הגיע לליובאוויטש ופנה לבית מדרשו של הרבי. ידע החסיד כי בימי החגים הרבי אינו מקבל אורחים ל'יחידות'. עמוס הוא בעבודת הקודש, בהמשכת שפע לכלל ישראל, שהרי במועדי חודש תשרי נקבעת ההשפעה לכל השנה בגשמיות וברוחניות.

ואולם שאלת חיים יש כאן. החסיד החל לדחוק בגבאי שיקבע לו בדחיפות 'יחידות' עם הרבי. תחילה השיב הגבאי: "אי-אפשר. אין איש נכנס בחגים ל'יחידות'. עליך להמתין עד אחרי החגים". החסיד, שהיה מוכן מראש לתשובה השלילית, החל להרעיף תחנונים ולדבר על ליבו של הגבאי, כי מצבו של הילד בכי רע ותקוותו היחידה היא לקבל ברכה מפי הרבי ב'יחידות'.

התרכך ליבו של הגבאי, והוא קבע לחסיד 'יחידות' באחד מימי חול המועד סוכות. ליבו הדואב והשבור של החסיד התעודד מעט, ובהתרגשות החל להתכונן לכניסתו לחדר הרבי.

אווירת החג ממלאת את החצר. נהרת שמחה על פני כולם. לחג הסוכות באו אורחים רבים, לחזות בפני רבם ברגל ולשמוע דברי חסידות חדשים מפיו. אלו, לצד בני המקום, יושבים בצוותא להתוועדויות חסידיות, אומרים 'לחיים', ומדי פעם פוצחים בשיר ויוצאים במחול.

ואילו החסיד שלנו יושב מהורהר בקצה השולחן. עיניו הדומעות כאילו אינן רואות את הנעשה סביבו. ליבו המכוּוץ רחוק לגמרי משמחת החג. מועד ה'יחידות' קרב, והחסיד עומד דרוך ומוכן ליד מפתן חדרו של הרבי, ספר התהילים בידו האחת ופתק הבקשה בידו השנייה.

מקובל היה בין חסידים, כי אם הרבי לוקח בידו את הפתק מיד הנכנס, אזיי תבוא הישועה, אך אם הרבי אינו מושיט את ידו לקחת את הפתק אלא מורה להניחו על השולחן, סימן הוא כי אפסה תקווה חלילה...

נכנס החסיד, מושיט את ידו למסור את הפתק לידו של הרבי, ואולם הרבי מורה לו להניח את הפתק על השולחן. ידו של החסיד נשארת באוויר, מושטת בתחינה, אך על פני הרבי ארשת רצינית, והוא ממתין שהחסיד יניח את הפתק על השולחן.

החסיד קלט היטב את משמעות הדבר. ראשו נעשה סחרחר עליו וחושיו התערפלו. כשהוא משרך את רגליו אך בקושי, הצליח למצוא את דרכו החוצה מן החדר. תקוותו הגדולה נגוזה.

הגיע ליל שמיני עצרת. עומד החסיד בתוך מאות החסידים הצובאים על בימת הרבי, וליבו שבור. שמחת התורה אופפת את הכול. זקנים וצעירים רוקדים בעוז, והרבי מנצח על השמחה. אך החסיד שלנו אינו מסוגל להזיז את רגליו. מחשבותיו נשואות אל הנעשה בביתו ובמשפחתו. ושמא, עוברת בו מחשבה נוראה, כבר אירע הנורא מכול...

ופתאום התעשת והחל לומר לעצמו: "חסיד אתה? הלוא שמחת תורה היום! כיצד תערבב את צערך האישי עם שמחת החג?! הטל את עצמך אל תוך ים השמחה ויהי מה". לא הניח עוד למחשבותיו הקודרות להשבית את השמחה, ותיכף הצטרף למעגל הרוקדים. חיש מהר נבלע במעגלי הרוקדים, מחבק את ספר התורה, עיניו עצומות וכל-כולו שרוי בשמחה עילאית. כך רקד בשני ימי החג, והסיח את דעתו ממחלת בנו האהוב.

יצאו החגים, והרבי פנה לקבל את אורחיו הרבים קודם שובם לבתיהם. בין הבאים היה גם החסיד שלנו, שבא לקבל את ברכת הדרך. על בנו כבר לא הזכיר דבר. ברור היה לו כי עליו לקבל את הגזירה באהבה.

הפעם קיבלוֹ הרבי בפנים מאירות ואמר: "בפעם הראשונה שנכנסת וביקשת בעבור בנך, לא ראיתי שום דרך להצילו; ואולם כאשר בשמחת תורה התעלית על עצמך, הגברת את הנשמה על הגוף ושמחת בשמחת התורה באמת – קרעת את גזר הדין ובנך יצא מהמשבר ורפואתו קרובה לבוא!".

את הסיפור הזה סיפר הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, ואמר: בחסיד הזה נתקיים המאמר 'שמחה פורצת גדר'.