בשבועות האחרונים, בדרך לבית ספרה של בתי, עברנו על פני פרסומת מהבהבת למכונית ספורט. מעל המכונית היו רשומות רק שתי מלים: התשוקה מנצחת.

בשבוע שעבר השתנתה הפרסומת, וכעת רואים שם קבוצה של צעירים וצעירות אופנתיים מחייכים, לבושי בגדי מעצבים, ומעליהם רשום בגאווה שם המעצב.

המסר של שתי הפרסומות הללו ושל אלפים כמותן הוא ברור: כדי לחיות חיים מאושרים ומלאים יותר, אתם זקוקים לדברים הללו – למכונית או למותגי המעצבים.

אין ספק שחסידיו של פרויד היו רואים בפרסומות הללו כהוכחה לתיאוריה שלו, הגורסת שהמניע הראשוני של האדם הוא תשוקתו להנאה. חסידיו של אדלר, מאידך, היו מבחינים בכך שהפרסומות הללו תואמות את הפילוסופיה האדלריאנית המדברת על שאיפתו של האדם לעליונות. המכונית הנכונה והמותגים הנכונים יכולים להביא לך הנאה וכוח.

כוח והנאה הם ללא ספק כוחות חזקים. סוכנויות פרסום בונות על הדחפים הללו, בבואן לשכנענו בצורך שלנו במוצרים רבים – החל בחופשה המושלמת, ועד לאביזר הלבוש המושלם. אך – האם קיים בנפש האנושית משהו מעבר לדחפים אלו?

שאלה זו עינתה את ויקטור פרנקל. בלוגותרפיה, השיטה שאותה פיתח פרנקל, והנקראת כיום האסכולה הווינאית השלישית של הפסיכותרפיה, הוא טוען שבכך שרואים את הנפש האנושית כתרכובת של חלקים ודחפים מפורדים, כמו הרצון לחוש הנאה או לחוות כוח, נהרסת שלמותו של האדם האנושי. האדם בסופו של דבר עובר דה-פרסונליזציה, כלומר, הוא מופשט מאישיותו ונתפס כאובייקט הנשלט על ידי "מכניזמים".

מנקודת מבטו של פרנקל, המוטיבציה הבסיסית אצל כל בני האדם היא השאיפה למשמעות (בתרגום לעברית מופיע כ"שאיפה לפשר"). פרנקל מאשש את תורתו הנרחבת במחקרים וסטטיסטיקות, שבהם טענו רוב המשיבים כי "פיתוח פילוסופיית חיים משמעותית" או "מציאת מטרה ומשמעות בחיים" היא מטרתם הגבוהה ביותר. במהלך שנות ניסיונו האישי כניצול מחנות הריכוז הנאציים, חזה פרנקל באדם הן כשהוא שוקע לבור תחתיות של רשע, והן כשהוא נוסק ומגיע לשיא גבהי האמונה וטוב-הלב, למרות הסבל.

בספרו "האדם מחפש משמעות" טוען פרנקל: "במקום לעסוק בכל מצב פנימי, יהא זה הנאה או הומיאוסטאזיס, האדם מכוון לקראת העולם בחוץ, ובתוך העולם הזה, הוא מעוניין במשמעויות שאותן יוכל להגשים וכן בבני אדם אחרים... הוא יודע שהוא מממש את עצמו בדיוק במידה שבה הוא שוכח את עצמו; והוא שוכח את עצמו בכך שהוא נותן את עצמו, יהא זה דרך שירות למטרה גבוהה מעצמו, או תוך אהבת אדם אחר מאשר עצמו. התעלות אמיתית על העצמי היא מהות הקיום האנושי.

"ככל שהוא שוכח את עצמו בכך שהוא נותן למטרותיו של אדם אחר, כן הוא אנושי יותר. וככל שהוא שקוע יותר במשהו או במישהו מחוץ לעצמו, כן הוא נעשה הוא עצמו באמת ובתמים".

יתר על כן, השעמום והאפתיה כל כך נפוצים בחברה שלנו כיוון ש"רצונו של האדם במשמעות מתוסכל בקנה מידה עולמי. אנשים רדופים בתחושת חוסר-משמעות שתכופות מלווה ברגש של ריקנות..."

__________

התיאוריה של פרנקל, שפותחה לפני עשרות שנים, עדיין מצלצלת כאמת גם בתקופתנו. כיצד אם כן, לפי שיטתו, מוצא האדם את ה"משמעות" החמקמקה הזו? כיצד נוכל להגדיר מהי "משמעות"?

זהו המקום שבו נראה כי פרנקל נתקע.

"משמעות צריכה להימצא ולא להינתן. לנסות לתת משמעות יהיה דומה להטפת מוסר... ערכי מוסר לא עוד מגדירים מה טוב ומה רע במונחים של מה על האדם לעשות ומה אסור לו לעשות. מה שטוב יוגדר כמה שמטפח ומקדם את הגשמת המשמעות של ישות מסוימת, ומה שרע יוגדר כמה שמעכב את הגשמת משמעות זו.

"הלוגותיראפיסט משאיר למטופל להחליט מה משמעותי ומה לא משמעותי, או לצורך העניין, מה טוב ומה רע...

המשמעות צריכה להימצא בתוך מצפונו של האדם עצמו. את המצפון ניתן להגדיר כאמצעי לגילוי משמעויות, "לרחרח אותן", כביכול".

אולם, בכך שהוא נותן למצפון את הכוח להוביל אותנו למשמעות, מכיר פרנקל בכך ש"הוא עשוי אף להטעותנו. המצפון עשוי לטעות, ואינני יכול לדעת בוודאות אם מצפוני נכון ומצפונו של אדם אחר, האומר לו משהו אחר, שגוי, או שההפך הוא הנכון. לא שאין כל אמת. יש אמת. ויכולה להיות רק אמת אחת. אבל איש אינו יכול להיות בטוח לחלוטין שהוא זה שהגיע אל האמת הזו.

"לכן יכול אדם רק לדבוק במצפונו, למרות שעד ערש דווי לא ידע אף פעם אם מצפונו אכן תיווך עבורו את המשמעות האמיתית".

______________

בסירובו או באי-יכולתו להגדיר את המוסר המוחלט, נכשל פרנקל במתן שביל לקראת מציאת משמעות. בעבורו קיימת "אמת אחת", אך הוא לא מצליח למצוא אליה גישה ואף לא להגדיר אותה. כל המשמעות והמוסר הופכים בהכרח לסובייקטיביים.

בספרו "אני בסדר – אתה בסדר" מתאר תומס האריס את שורשו של ההיסוס הזה. "רבים בתחום הפסיכולוגיה רואים בביסוס שיפוטים ערכיים סטייה איומה מן השיטה המדעית ושיש לגנות אותה בכל מחיר".

הוא מצטט את נתנאל ברנדן: "הטרגדיה של הפסיכולוגיה היא שערכים הם הנושא האחד המגורש ספציפית מתחומה. אין זה נכון שהעלאת קונפליקטים לתודעה מהווה ערובה בפני עצמה לכך שהמטופלים יפתרו את הקונפליקטים הללו. התשובה לבעיות מוסריות אינה מובנת מאליה. הם דורשים תהליך של מחשבה וניתוח פילוסופיים מורכבים".

כניצול, לא יכול היה פרנקל לקבל הגדרה של אדם כמישהו שכל המוטיבציה שלו נובעת מדחפים נמוכים להנאה או לכוח, כיוון שהוא חזה באנשים שמצאו את מעיינות האמונה, החמלה והאנושיות אפילו בגיהינום של אושוויץ. היו אלה אנשים שראו את חייהם ואת מעשיהם כבעלי משמעות, תכלית ומטרה.

אך בו-בזמן, פרנקל לא הצליח לתת הגדרה שימושית ל"משמעות" או לקוד מוסרי אוניברסלי. עבור המדכאים הנאצים, המצפון לא היה קיים, ולהפך, יתכן שהם מצאו את ה"משמעות" שלהם, לפי הגדרתו של פרנקל, דרך כך שבהגשימם את המטרה להשמיד את היהודים ה"תת-אנושיים" מן העולם, הם "התמסרו למטרת-על מסוימת".

כפי שאומר האריס, "אם אין "צריך" אוניברסאלי, אין גם כל דרך לומר שאותו אלברט שווייצר היה אדם טוב יותר מאדולף היטלר. אם כך, אזי ההבחנה היחידה שמותר לנו לעשות היא שאלברט שווייצר עשה כך-וכך, ואדולף היטלר עשה כך-וכך. למרות שאנו מוסיפים ומעירים שאלברט שווייצר הציל כך-וכך חיים וכי אדולף היטלר גרם למותם של מיליוני בני אדם, אנו רואים בכך רק כציון סטטיסטי על דפי ההיסטוריה, ופוטרים כל רלבנטיות של הרהור אתי כלפי שינוי ההתנהגות האנושית. ערכם של אנשים או של בני אדם, ככלות הכל, אינו ניתן להוכחה מדעית. אלברט שווייצר חשב שהוא צודק. אדולף היטלר חשב שהוא צודק. המחשבה ששניהם צדקו מהווה סתירה בולטת. אך לפי איזה סטנדרט אנו קובעים מי מהם צדק?

פרנקל מצליח להרחיב את הפרספקטיבה שלנו על האדם, כך שנראה את הנפש האנושית כיותר מסתם דחפים המרכיבים אותה. הוא מציג בצורה רבת עוצמה יסודות עמוקים ורוחניים יותר של האדם, המתבטאים דרך כמיהתו למשמעות ולהתעלות. הוא טוען בצורה משכנעת, שאפילו בסבל, בכאב או במוות, יכול האדם לגלות את המשמעות הזו. עם זאת, אפילו פרנקל, עם האידיאולוגיה הרוחנית המכוונת לפי המצפון, לא מצליחה לתת כיוון לאופן שבו ניתן לגשת למשמעות הזו וכיצד להגדיר מוסר אובייקטיבי.

______________________

לכן, אני יכולה לראות – בעיני דמיוני – תקופה בעתיד, שבה עדיין אסע במורד הרחוב ושוב אבחין בפרסומות; אבל במקום לנסות למכור מוצרים לצרכנים באמצעות דאגה לדחפיהם הנמוכים להשגת כוח או הנאה, לוחות אלה יפרסמו דרך למשמעות ולהתעלות גדולות יותר.

אבל עד אותו זמן, אינני יכולה שלא לתהות: האם אפשרי בכלל שהמדע או הפסיכולוגיה יתמזגו עם הדת ויגיעו להגדרה אוניברסלית ושימושית של מוסריות אובייקטיבית?

אולי אם יכולנו למצוא תשובה לשאלה חמקמקה זו, יהיה קל יותר לכולנו למצוא משמעות בחיינו.