בר או בת מצווה – טקס המעבר הנערץ בו ילד או ילדה יהודיים הופכים לבוגרים מבחינה הלכתית, היא אבן דרך אליה מגיעים בגיל המקביל בערך לגיל הבגרות הגופנית. אולם, רובנו עדיין מתייחסים למתבגרים כבלתי בוגרים מבחינה רגשית, והם נחשבים עדיין ל"ילדים" עוד זמן רב לאחר התבגרותם המינית. החברה אינה נותנת אמון ביכולתם של המתבגרים להבחין בין טוב ורע, וחוקקה חוקים רבים כדי להגביל אותם בהתאם. היכולת לנהוג ברכב, להצביע בבחירות, או לקנות משקאות אלכוהוליים (באופן חוקי...) הם עדיין חלומות רחוקים בעיני בר/בת המצווה, המבוגר החדש.

מדוע היהדות מחשיבה את הנער בן ה- 13 או את הנערה בת ה- 12 כמבוגרים לכל דבר? האם אין בכך התעלמות בוטה מן המציאות?

הבה ננתח לרגע את ההבדל בין מבוגר לבין ילד. ההבדל בין השניים אינו ברמת האינטליגנציה – ילד יכול להיות בעל IQ מאד גבוה, אך הוא בכל זאת ילד. ידע אף הוא אינו מה שעושה את ההבדל בין ילד למבוגר. ילד שהוא עילוי, והוא בקי בתוכן של אנציקלופדיה בריטניקה – בעצם הילד המודרני כנראה בקי יותר בוויקיפדיה – עדיין לא נחשב כאחראי למעשיו. הבגרות היא היכולת לשלב את הידע הנרכש בחיי היומיום, ולהשתמש במידע המסופק מהמוח כדי לדכא את דחפי הלב.

בקיצור, המבוגר הוא זה שיש לו יכולת לקחת החלטות קשות המבוססות על הבנתו את התוצאות של פעולות מכוונות; הילד יכול להבין את תוצאות פעולותיו באופן תיאורטי; עבור המבוגר התוצאות הן ריאליות, לא מופשטות. אם נשתמש במינוח חסידי: "המוח שליט על הלב".

זהו המובן הפנימי של מצוות תפילין, המצווה המזוהה יותר מכל עם בר מצווה. את התפילין של יד שמים קרוב ללב, ואת התפילין של ראש שמים היישר מעל המקום שבו ממוקם המוח. המוח צריך באופן קבוע לשלוט בלב, ושניהם צריכים להיכנע לסמכות גבוהה יותר – מצוות השם, אשר מתוארות בפרשיות הקלף שבתוך קופסאות העור השחורות.

השם, מתכנן האדם, יצר מודל, אשר מתבגר פיזית ורגשית בערך באותו זמן. כשהנער או הנערה מגיעים לבגרות פיזית, האדם תיאורטית מוכן להיות אחראי למעשיו. למבוגרים החדשים יש עתה את הבגרות הנדרשת על מנת לבסס את פעולותיהם על היגיון ולא על דחפים וגחמות שמקורן בדחף רגעי. זוהי לא רק תיאוריה; כך למעשה התנהלו העניינים עד אמצע המאה ה- 20. בעבר הלא-כל-כך רחוק, מתבגרים צעירים היו מתחתנים ותומכים במשפחה, כשהם מבצעים בהצלחה את כל התפקידים הנדרשים לשם כך.

ואז הכל נהיה טוב. טוב מאד. כל כך טוב, שהורים שסבלו מילדות קשה החליטו שהם יכולים להרשות לעצמם משהו טוב יותר עבור ילדיהם. הם החליטו בצדק לא לקפח את ילדיהם מכל אותם אמצעי נוחיות שנמנעו מהם כילדים.

אולם השפע החדש שאנו נהנים ממנו הוא בעצם חרב פיפיות. בצד החיובי – חוץ מהרווחים הגשמיים הכוללים מותרות שטרם נשמעו כמותם ושירותי בריאות זמינים ומשופרים ביותר - הוא יצר דור של נוער משכיל ביותר. הורים לא נזקקו שילדיהם ייצאו לעבוד כדי להגדיל את פרנסת המשפחה, ויכלו להרשות לעצמם לשלוח את ילדיהם ללמוד בכל שנות התבגרותם, כשהם מספקים להם אהבה ותמיכה כספית כל הזמן. הבעיה שהתעוררה היתה שילדים התחילו להתבגר בגיל הרבה יותר מאוחר. מדוע שילד יתבגר לפני שזה ממש נחוץ? האם פעולותיהם של בני העשרה משנות או קובעות משהו בחיינו? אחרי הכל, לא משנה מה הוא יעשה בכל יום נתון – בתנאי שלא יהיה רוצח סדרתי – הוא תמיד יכול לסמוך על ארוחה חמה ועל גג מעל הראש. כשאומרים לו, שהלימוד השקדני שלו ישפיע ברצינות על העתיד הרחוק שלו זה שונה לגמרי ממציאות שבה מפטרים אותו על כך שלא הגיע לעבודה בזמן.

את מחוגי השעון לא ניתן להחזיר אחורה. יהיה זה אכזרי עבור הורים במאה ה- 21 לשלוח את ילדם בן השמונה להפוך לשוליה לנפח כדי ללמד אותו אחריות. אנו מודים להשם עבור השפע שהעניק לנו ובאותו הזמן עלינו להכיר בכך שזה מעמיד בפנינו אתגר נוסף שעליו נוכל להתגבר ואכן נתגבר. הכנה אמיתית לבר/בת מצווה צריכה עכשיו להתחיל מגיל מאד צעיר והיא כוללת חיפוש אקטיבי של הזדמנויות שנועדו ללמד את ילדינו את המשמעות והתוצאות של מעשיהם. זה אומר להתנגד לדחף ההורי הטבעי תמיד להיות שם כדי לתקן, לנקות, להתערב, למלא מקום ו/או להחליט. זה אומר לבסס שיטה שבה הנער לומד לקחת אחריות למעשיו ולא להיכנע לתחנונים ושידול מתוחכמים.

יתכן שלא נוכל לשנות את פני החברה לבדנו, אך אנו מסוגלים לוודא שילדינו יהיו מוכנים כראוי להיות מבוגרים אחראיים כאשר יגיעו לגיל בר/בת מצווה.