"הנסיעה במעלית אסורה לילדים מתחת גיל 14 אלא בלווי מבוגרים". אין בן אנוש שלא מכיר את המשפט הזה, ובעל פה. מה עוד יש לעשות בשיממון המעלית חוץ מאשר לבהות בלוחית שבקיר שוב ושוב.
"מכירה או הגשה של משקאות משכרים למי שטרם מלאו לו 18 אסורה!". "ילד עד גיל 9 לא חוצה לבד". "אין כניסה לילדים". משפטים אלו ודומיהם אינם רק משפטי אזהרה נדושים המתנוססים תחת כל אוטובוס ודלפק רענן, בעיני לפחות אלו גם המשפטים המסבירים יותר מכל דבר אחר את פשר תשוקתו העזה של כל ילד באשר הוא להיות כבר 'גדול'.
כשתחשבו על זה תגלו שאין לך יצור מוגבל ומדוכא באיסורים כילד קטו. "אסור לך ממתקים, זה לא בריא". "אסור לך לשחק במחשב של אבא!!" (המגיע בדרך כלל כסיומת לשאלה הרטורית "כמה פעמים אמרתי לך"). "לא! אל תיגע במספריים\גפרורים\סכין זה אסור!". "אסור לך לרדת לבד למטה". אסור ואסור ואסור. למה? כי אתה קטן! וקטן פירושו אסור. וככל שאתה קטן יותר כך אסור לך יותר.
אין כל פלא שמאיסור לאיסור רק הולך ומתרקם בלבו של ה'אסיר' הקטן חזון הנקם של 'אחרית הימים', המתמצה ב'איום' "חכו רק ותראו מה יקרה כשאהיה גדול"...
לגדולים מותר להיות ערים עד מאוחר, לגדולים מותר לצפות בטלוויזיה בלי הגבלה, לגדולים מותר באופן כללי לעשות כל מה שהם רוצים. למה? כי הם גדולים! וגדול פירושו מותר. וככל שאתה גדול יותר כך מותר לך יותר.
האמנם? - לא מדויק...
לרגל חגיגת בת המצווה של בתי הבכורה, נתקלתי השבוע במכתב הברכה אותו נהג הרבי לשלוח לכלות 'בנות-המצווה', כאשר האיחול הפותח את המכתב הוא "יהי רצון שתקבלי עליך עול מלכות שמים ועול מצוות בלבב שלם". פתאום הבנתי, שלפחות בכל הקשור לחיי תורה ומצוות, ההפך הגמור הוא הנכון.
הלכתית, קטן פטור מן המצוות. אין עליו שום איסורים. ככל שהוא הולך וגדל כך הוא הולך ומתחייב ביותר ויותר מצוות וסייגים. בגיל חינוך כבר חלים עליו חלקית איסורים של ממש, וכאשר הוא הופך לגדול, בהגיעו לבר או בת מצווה, יש לכך רק משמעות אחת, הוא מתחייב בכל ההגבלות והאיסורים ההלכתיים ומקבל על עצמו "עול מצוות".
למה זה ככה?
כי בעצם זהו תמצית המעבר מקטנות לגדלות, מילדות לבגרות:
קטן מרוכז ורואה רק את עצמו. גדול מבין ומכיר בקיומם של אחרים.
קטן סבור שאיסור הוא דבר מגביל ופוגע. גדול מבין שאיסור הוא גורם מחנך, מגן ומפתח.
קטן בטוח שתכלית קיומו הוא לשם עצמו. גדול מבין ויודע ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".
קטן משוכנע שבטיפוחו העצמי ובחופש לעשות ככל העולה על רוחו טמון האושר. גדול מבין שבוויתור, בנתינה, בריסון ובאיפוק שם סוד האושר.
קטן נושא בעול עצמו. גדול נושא בעול מלכות שמים.
אין פלא שהמכתב הפותח באיחול "יהי רצון שתקבלי עליך עול מלכות שמים ועול מצוות בלבב שלם" מסתיים בהבטחה "וזה יביא לך אושר רוחני וגשמי" – אמן!
כתוב תגובה