ביוני 1996 צלצל אליי יהודי בשם ג'ו. הוא גר בקהילה שלי, ובזמן כלשהו עזרתי לכלתו ולנכדיהם, אולם לא הכרתי אותו היטב והופתעתי כשהתקשר אליי. "רבי, אני חולה" הוא אמר. אם לא קשה לך, האם תוכל לבוא לבקר אותי?"

מובן שהלכתי לביתו. כשהגעתי גיליתי שהוא חולה סרטן ומטופל בכימותרפיה, וכי האבחנה שלו הייתה לא טובה. הוא שכב במיטתו ושוחחנו על מחלתו, וסיפרתי לו שהיהדות מלמדת אותנו לעולם לא לוותר על החיים. ניסיתי לעודד אותו, וכשעזבתי את ביתו מצב הרוח שלו אכן השתפר.

בשבוע שלאחר מכן, כששהיתי שוב לצד מיטתו של ג'ו, התקשר אליו ידיד טוב שלו, דייויד, שחי בניו-יורק. ג'ו סיפר לו שבדיוק נמצא אצלו הרב, ואז הוא הושיט לי את שפופרת הטלפון. "החבר שלי רוצה לדבר אתך", הוא אמר.

"רבי", אמר דייויד, אני מאמין שידוע לי על דבר-מה שיעניק לג'ו עוד כוחות להתמודד עם מצבו. מדוע שלא תציע לו שיתחיל להניח תפילין?"

"אבל אין לו תפילין", חשבתי בקול רם.

"אני אקנה לו תפילין", השיב דייויד.

פניתי לג'ו. "דייויד רוצה לקנות לך תפילין, האם תשתמש בהם אם יקנה לך?" להפתעתי ולשמחתי ג'ו השיב מיד בחיוב.

משמעות התפילין היא לכוון את כוחותיו הרגשיים והשכליים של האדם לשרת את הבורא בכל מחשבה, בכל רגש ובכל מעשה. זו מצווה שנשמרה וטופחה במשך אלפי שנים. עכשיו תגיע המצווה אל עוד יהודי, אדם בשנות השישים לחייו, שמעודו לא התנסה בכך.

אחרי שהגיעו התפילין הלכתי לביתו של ג'ו מדי בוקר ולימדתי אותו איך לכרוך את רצועות העור ולהניח את תיבות התפילין על ראשו ועל זרועו. הוא היה נרגש ונלהב ללמוד כיצד להתפלל ולומר את כל תפילת שמע. במו עיניי חזיתי בהנאה ובעוצמה הרוחנית שהוא הפיק מקיום מצווה זו. הוא חש כי התפילין מעניקים לו קשר חזק יותר לאלוקים ואת הכוח להתמודד יום אחר יום.

במהלך ששת החודשים הבאים נראה היה כי בריאותו משתפרת, אולם אז הוא אושפז בבית החולים האוניברסיטאי של קליוולנד. כאשר הגעתי אליו הוא שכב במיטתו, נראה חיוור וקולו היה חלוש, אולם הוא היה אסיר תודה שבאתי לבקרו. הוא חש שהשעה הייתה מתאימה לדבר על תכניות לקבורה, ויחדיו דנו בכמה היבטים טכניים של שאלות אלו.

לאחר מכן התיישב במיטתו במאמץ רב, נטל את ידי ואמר: "יש לי בקשה אחרונה וחשובה מאוד ממך". דמעות זלגו מעיניו בדברו. "בני, פרנק, מעולם לא עלה לתורה". דיבורו נקטע לרגע מעוצם רגשותיו, ואז המשיך ואמר: "כשהוא יגיע ללוויה שלי, אנא אמור לו שאני רוצה שהוא יעלה לתורה ויהיה בר-מצווה".

ג'ו הלך לעולמו זמן לא רב אחרי כן.

פרנק טס מעיר מגוריו במסצ'וסטס כדי להצטרף לאמו ולאחיו בתקופת האבל. בהזדמנות הראשונה דיווחתי לו על בקשתו האחרונה של אביו. הדבר כה נגע ללבו עד כי הוא הסכים מיד למלא אחר משאלתו של אביו. כיוון שכרב הייתי זה שניהל את טקס הלוויה של ג'ו, סיפרתי לאנשים הרבים שהגיעו ללווייתו על מהלך האירועים שקדמו לה. לאחר מכן פניתי לארון הסגור ואמרתי, "ג'ו, בנך פרנק יחגוג בקרוב את בר המצווה שלו, ואתה מוזמן בזאת להגיע לשם".

כל ימי ה"שבעה" נשאר פרנק בקליוולנד, ובתוך כך ערכנו בנוכחותם של בני משפחה טקס בר-מצווה במסגרת המותרת בזמן ה"שבעה". התפילין של ג'ו היו מתנת בר-מצווה הולמת, ואז, לראשונה בחייו, פרנק הניח תפילין. קשה לתאר את הרגש המתוק-מריר שמילא את החדר באותם רגעים. לכולנו הייתה תחושה חזקה שג'ו היה שם אתנו וחגג את הרגע החשוב הזה בחייו של פרנק.

המשנה אומרת: "מצווה גוררת מצווה". מי היה יכול לדמיין שזוג תפילין יחיד מסוגל לגרום לשרשרת אירועים כה חיובית?

ומי יודע, אולי סיפור זה יעניק לאחד הקוראים השראה להניח תפילין ולו פעם אחד בלבד, וכך תתווסף חוליה נוספת לשרשרת המסורת היהודית שלא נפסקת.

ואני בטוח שזו לא תהיה החוליה האחרונה.