שאלה:

שוב מגיע חג הפסח. עוד ליל סדר שבו אנו נפגשים עם קרובי משפחה רחוקים שכמעט שכחנו מהם, כדי לספר סיפור שאסור לנו לשכוח. האם באמת, אחרי שלושת-אלפים שנה, זה מה שנחוץ לזכור – את יציאתם לחופשי של בני ישראל הקדמונים משעבוד מצרים? האם לא הגיע הזמן לעסוק בענינים קצת יותר אקטואליים?

תשובה:

חבר, אתה קורא את ההגדה הלא נכונה. הסדר אינו רק ערב זיכרון למאורעות מן העבר הרחוק, אלא תהליך דינאמי של חופש מאתגרי ההווה.

אנחנו עבדים. עבדים למעצורים שלנו, לפחדים, להרגלים, לביקורת ולדעות קדומות. אלה הם הפּרעֹה האישי שלנו. אלה הם שכבות האגו המונעות מאיתנו לבטא את האני הפנימי האמיתי שלנו ולהגיע לפוטנציאל הרוחני שלנו. הנפש שלנו כלואה בתוך אגואיזם, עצלות ואדישות.

פסח נקרא באנגלית Passover. זוהי תקופת החירות שבה אנו מדלגים – pass over – על כל המכשולים בדרך לחירות הפנימית. בפסח אנו נותנים לנפש הזדמנות להתבטא.

קרא שוב את ההגדה. בכל מקום שנאמר מִצרים – קרא מְצָרים – מגבלות. בכל מקום שכתוב פרעה – קרא אגו. וקרא זאת לא בלשון עבר אלא בלשון הווה. הנה, נסה זאת כך:

"עבדים היינו לפרעה במצרים" = "אנחנו עבדים לאגו שלנו ותקועים בתוך מגבלותינו".

כיצד נשחרר את עצמנו? על ידי אכילת מצה. לאחר שאכלו מצה, יכלו בני ישראל לברוח ממצרים וללכת בעקבות ה' אל המדבר. משום שמצה מסמלת את השבתת האגו. שלא כמו לחם, שיש לו גוף וטעם, המצה היא שטוחה וכמעט ללא טעם – לחם כניעה.

בדרך כלל אנו פוחדים להשבית את האגו, משום שאנו חושבים שנאבד את עצמנו. בפסח אנו אוכלים את המצה, אנו משביתים את האגו שלנו ומוצאים את עצמנו – את העצמי האמיתי שלנו.

הלילה הזה שונה מכל הלילות האחרים, מפני שבלילה הזה אנחנו נותנים דרור לעצמנו, משחררים את נפשנו ללכת בדרכי השם ללא בושה. אנו אומרים, "אולי אינני מבין את המשמעות, אך יש לי נשמה יהודית, ואיך שהוא זוהי השכבה העמוקה ביותר של זהותי".

הנשמה היא הילד התמים בתוכנו המחכה להיות חופשי. בפסח הזה, הבה ונרשה לילד שבתוכנו לשיר: מה נשתנה הלילה הזה...