בדמם של רבים מאיתנו טבועה נאמנות עזה לדיעות קדומות. אפילו אם המציאות תוכיח להם באותות ובמופתים בדיוק ההיפך, הם ידבקו בהם בקנאות.
הפעם הראשונה שלמדתי זאת על בשרי היתה בערך לפני עשרים שנה. יחד עם חבר טוב, אף הוא תלמיד בישיבת חב"ד, ניצלנו את הקיץ על-מנת להסתובב במדינת מונטנה (בארה"ב) ולחפש אחר יהודים. נסענו מעיר לעיר – בכמה מהם התגוררו רק יהודי אחד או שנים – ותרמנו תרומה צנועה לעידוד הזהות היהודית ואת הדביקות במסורת.
היינו עוף מוזר בסביבה, ופעמים רבות כתבו עלינו בכלי התקשורת המקומיים. הפרסומת הוכיחה את עצמה: התקבלנו בחום בקרב המשפחות היהודיות, ורבים אף פנו אלינו ביוזמתם.
מכל הסיקור התקשורתי הזה, רק דבר אחד הרגיז אותי. אחרי שהיינו משוחחים עם הכתבים במשך שעה שלימה על הזהות היהודית, שמירת שבת, כשרות, תפילין ומזוזה – על מה הוא / היא היו מדווחים? "שני חסידים בלבוש חסידי מסורתי – כובע שחור ומעיל שחור ארוך" הגיעו לעיר.
טוב, אני חייב להודות שהדיווח על הכובע השחור היה מדוייק. אבל מהצווארון ומטה היינו לבושים חליפות עסקיות רגילות. למען ההגינות אציין שהחליפות היו כהות למדי, אבל איך שלא תסתכלו על זה – לא הגענו לעיר כדי לדגמן את הלבוש החסידי. היינו מעדיפים שהם יתמקדו בחלקים ממשיים יותר מתוך המסר שביקשנו להעביר.
וכך החלטנו יום אחד להשאיר את הכובעים במכונית. חברי לבש חליפה אפורה בהירה; אני בחרתי את הבגד הכי בהיר שהיה לי – ז'קט ספורטיבי משובץ.
כצפוי, למחרת בעיתון התפרסמה תמונה בגודל מלא של שני צעירים ללא כובע, לבושים בחליפות בהירות, על רקע בניין המערכת. הכיתוב מתחת לתמונה אמר: "טאובר (21) וביגון (22), לבושים בכובע חסידי שחור ובמעיל המסורתי הארוך, הגיעו בשליחות למדינת מונטנה".
נזכרתי שוב בסיפור הזה, ועד כמה אנשים קשורים לדעות הקדומות שלהם, כשראיתי את הדיווחים בכלי התקשורת על חילוקי הדיעות בקשר להצגת החנוכיה בשדה התעופה הבינלאומי של סיאטל. בשדה היו 14 עצי אשוח במקומות שונים ברחבי הטרמינלים.
שדה התעופה "טוקומה" משמש תחנת מעבר עבור מיליוני נוסעים מרחבי העולם; מדוע לא לשתף גם אותם במסר היחודי של חנוכה? חנוכיה ציבורית נמצאת בכיכר האדומה במוסקבה. במגדל אייפל. בשער ברנדבורג, ובעוד אלפי מקומות בארצות-הברית וברחבי העולם כולו. אפילו בוושינגטון עצמה, המושלת מארחת טקס הדלקת נרות בעיר הבירה.
אבל הסמכויות בשדה התעופה בסיאטל לא רצו חנוכיה. אחרי שבועות של התחמקות, מסרים כפולים ופגישות שהתבטלו ברגע האחרון מסיבות מסתוריות, הזהיר אותם עורך-הדין של הרב בוגמילסקי, שיתכן והוא יבחר לנקוט באמצעים חוקיים כדי לקבל את המגיע לו. תגובתה המבישה של שדה התעופה היתה... להוריד את עצי האשוח, בטענה שהם לא יוכלו לעמוד בזרם בקשות מדתות נוספות.
"הרב דורש להוריד את עצי האשוח" צעקו הכותרות. למעשה, במשך 24 השעות הראשונות מפרסום הידיעה, כלי התקשורת ציטטו דברים שנאמרו מאנשי רשות שדה התעופה. אלו האחרונים "הסבירו" שהרב חש נפגע מעצי האשוח, ואיים בתביעה משפטית אם לא יוסרו. בסופו של דבר הדיווחים הפכו מאוזנים יותר, אבל הטעות השתרשה, ורוב הצופים והקוראים נותרו עם תחושה שמול עיניהם מתחוללת "מלחמה נגד חג המולד", ומכתבי נאצה רבים החלו לזרום לארגונים ואתרי אינטרנט יהודיים ברחבי העולם.
חלק מהכתבות הטלוויזיוניות היו נראות סוריאליסטיות: הרב היה חוזר ומדגיש שאין לו דבר נגד עצי האשוח; הוא מעולם לא איים בתביעה לבית המשפט על מנת שיסירו את העצים; הוא בסך-הכל נלחם למען זכותו להוסיף חנוכיה. ותוך כדי שדמותו של הרב נראית על המסכים, על המרקע מופיעה כיתובית "הרב תבע: להוריד את עצי האשוח". הכתב שואל שאלות מוכנות מראש, ולא מנסה להבין את משמעות התשובות שמתקבלות.
כנראה שלא ניתן להפריד בין האדם ובין הדיעות הקדומות האהובות עליו. עורכי העיתונים והכתבים "ידעו" מראש שהמלחמה האמיתית של הרב היא נגד עצי האשוח, ושום דבר – גם לא הדיווחים שלהם עצמם – לא שינה את דעתם.
אפילו כעת, כשהעצים שוב נמצאים בשדה התעופה, הרב מבטיח שהוא לא עומד לנקוט באף אמצעי משפטי (לפחות לא השנה) ושדה התעופה מלמלו משהו על היענות חיובית לבקשה, אולי בשנה הבאה, הסיפור על "המלחמה נגד חג המולד" ממשיך לצבור תאוצה בתקשורת, ומכתבי הנאצה ממשיכים לזרום.
האירוניה כאן היא, שבמשך 25 השנים האחרונות קיימת מחלוקת פנימית בקהילה היהודית, האם יש לאפשר הצגת סמלי דת שונים ברשות הרבים. הרב בוגמילסקי וחבריו חושבים הפוך בדיוק מהכוונות אשר מייחסים לו כעת.
שלוש-מאות מיליון אזרחים מתגוררים בארצות הברית. רובם (או חלק גדול מהם) נוצרים גאים. 5 מיליון (בערך) יהודים. כשמגיע חודש דצמבר, עצי אשוח ודקורציות שונות מופיעים בכל פינה ברחבי המדינה, ויהודים רבים חשים שלא בנוח עם התופעה הזו. "כיצד אוכל לוודאות שילדי לא יושפע מסמלים אלו, כשהם מופיעים בכל חלון ראווה ותחת כל עץ רענן? מדוע עליי להרגיש מופלה לרעה"? הם שואלים.
עד לפני זמן לא רב, רבים סברו כי התשובה לשאלה היא: "נלחם בעצי האשוח! נתבע אותם לבית המשפט, נצטט מתוך החוקה על הפרדת הדת והמדינה, ונסיר את הסמלים הדתיים משטחים ציבוריים".
אבל תנועת חב"ד-ליובאוויטש השתמשה בטקטיקה אחרת. אל תלחם בהצבת עצי האשוח – הצב גם חנוכיה! אל תשקיע מאמצים כדי לעשות את אמריקה "פחות נוצרית" – במקום זאת, השתדל להשפיע על יהודים נוספים להפגין בגאון את יהדותם! האם אין מסר חיובי אחד אפקטיבי פי-כמה מאלפי מסרים שליליים? האם אין חנוכיה אחת קטנה שדולקת בגאווה, מוסיפה הרבה יותר להמשך קיום העם היהודי מהסרת מאות עצי אשוח?
כיום, הגישה האחרונה ניצחה ברוב רובם של הקהילות היהודיות. אבל לא לפני זמן רב נציגי חב"ד ליובאוויטש נתקלו בהתנגדות עזה על שיטתם "להפיץ אור ולא להלחם בחושך". זכרוני שבאמצע שנות השמונים סייעתי לבית חב"ד בסיאטל (כן, אותה סיאטל שבוושינגטון) בפעילויות של הדלקת החנוכיה הציבורית, כשארגון יהודי מפורסם תבע בבית המשפט שעל העיריה לבטל את האישור שניתן לנו להדלקת החנוכיה. הם התנצלו בפנינו: "תבינו, אין לנו שום דבר נגד החנוכיה, אבל אנו מנסים לאלץ אותם להסיר את עצי האשוח. למען ההגינות, אנחנו חייבים להלחם גם בחנוכיה..."
כמה מן האירוניה יש בעובדה, שדווקא את הרב החבד"י שביקש להציג חנוכיה בשדה התעופה... מציגים כאחד הנלחם בתצוגת סמלים דתיים בשדה התעופה.
למרבה הבושה, רשות שדה"ת עדיין מפזרת ערפל בכל הקשור לשאלה מדוע היא מתעקשת להיות מהמקומות הבודדים בהם אסור להציב חנוכיה. אנו מקווים שעד סוף החג עוד "נראה אור".
אבל יש כאן לקח לא פחות חשוב עבור כולנו: אל תחשוב שאתה יודע. אל תתאר לעצמך שאתה יודע בדיוק מה חברך רוצה לומר ומה הוא חושב. כדאי שנקשיב אחד לרעהו, ואם נקשיב – יכול להיות שנהיה מופתעים מאוד מהדברים. אולי, אפילו, נאהב אותם.
חג חנוכה שמח!
הוסיפו תגובה