על שולחן העבודה שלי מונחים זה ליד זה: התמונות וההזמנה. כל כך שונים, אך כל כך זהים. התמונות מספרות על עבר נפלא שהיה ואיננו; ההזמנה לוחשת על דור העתיד, שאולי לעולם לא יבוא.

אני מסתכלת על התמונות שוב ושוב. חלקן דהויות, חלקן בלו במשך השנים. הקרבנות בעיקר בגילאי העשרים שלהם. הם צוחקים בחוף הים, שטים בסירה, מצטלמים בפתח בית, חוגגים בחתונה. הם לבושים יפהפה. אפשר לראות שהיה חשוב להם להתלבש באופנתיות. הגברים בעניבות, לבושים באפודות וחליפות. הנשים בשמלות וכובעים יפים. מאחורי התמונות כולם כתבו כמה מילים. הם כתבו: זכרו אותנו לנצח.

סבא לא זוכר את השמות של רובם. זו לא אשמתו. עברו מאז שנים רבות. כשאנו יושבים על הספה בדירה התל-אביבית שלו, אנו עוברים תמונה אחרי תמונה. מי זה? ומי זאת? איזה שם כתוב כאן בגב התמונה? "כן, כן – אני זוכר אותה. גדלנו ביחד, למדנו באותה אוניברסיטה. היא גם לא שרדה". הוא חושב שהנה הוא מזהה את הבית שלו בתמונה. בית לבנים אדום עם חלונות גדולים. בעצם לא; בתמונה יש לבית שתי קומות. לבית שלו היתה קומה אחת בלבד. האם הוא לא הביא תמונה של הבית יחד עמו כשעלה לארץ? כנראה שלא. הוא לעולם לא חשב שהוא לא יראה את שוב את הבית שלו.

סבא, יוסף מץ, היה ציוני נלהב כמו שאר חבריו. הוא חלם לעלות לארץ ולייסד מדינה יהודית. הרבה מהגלויות האלו מספרות על החלום הזה. "משה גולפישסקי 1937 – זכור אותי לנצח. נפגש בקרוב בארץ ישראל"! אבל כעת נשארו לסבא רק הזכרונות. משה ואחרים מעולם לא זכו. סבא היה אחד מהבודדים המאושרים. ב1937, הוא קיבל ויזה למטרות לימודים בפלסטינה. הוא ארז את חפציו בהתלהבות, דחף למזוודה כמה אלבומי תמונות משפחתיים, ויצא מהעיר אוטנה שבליטא, כדי להגשים את החלום. הוא קיווה שמפלסטין הוא יוכל להשיג ויזות עבור האחים והאחיות הצעירים. הוא מעולם לא הצליח.

עיקר הקשר עם המשפחה התנהל באמצעות מכתבים, ואז פרצה המלחמה. המכתבים הפכו נדירים יותר ויותר, ואז הם הפסיקו לבוא. הוא יצטרך לחכות עד תום המלחמה, ואז הוא יביא אותם לארץ. לא היה לו אף מושג מה הולך לקרות. למי כן היה מושג?

באוגוסט 1941, כל יהודי אוטנה כונסו בכיכר העיר. הובילו אותם אל היער, הפשיטו אותם, היכו בהם, ואז ירו בהם. גברים, נשים וילדים זה אחר זה נפלו אל תוך הבור הפתוח. זה היה הסוף שלהם. זה היה הסוף של יהדות אוטנה. זה היה הסוף של כל המשפחה והחברים. קראו לו מץ. באוטנה היו עוד 70 משפחות מץ. הוא היה השריד היחיד. וכל מה שנשאר לו, הם התמונות עם הבקשה הנואשת: "זכור אותנו לנצח".

הוא לא ידע מה קרה עד אחרי המלחמה. הוא היה נשוי זמן לא רב. אני מסתכלת על ההזמנה שלו: "צבי ומאשה מץ מזמינים אתכם לנישואי בנם, יוסף. החופה תתקיים ב21 לדצמבר, 1941". למרות שצבי ומאשה לא יכלו להשתתף, הוא לא תיאר לעצמו שכך יראה היום הגדול בחייו.

העיניים שלי משוטטות מהזמנה אחת לשניה. מההזמנה הפשוטה של הסבא שלי, להזמנה המפוארת, הלבנה והאלגנטית של בת-דודה יקרה.

המשפחה שלה היתה ברת מזל. הם היגרו לאמריקה כמה שנים לפני המלחמה. הם מעולם לא היו צריכים להתמודד עם שנאה, טרגדיה ואובדן. מעולם לא עינו והרגו אותם בגלל שהם יהודים. הענף המשפחתי הזה פרח ושיגשג, נולדו להם ילדים והילדים אף הם הביאו ילדים לעולם. וכעת, המשפחה שלהם מחכה בשקיקה ליום הגדול שלה. וההזמנה מונחת של השולחן.

"אנו מזמינים אתכם לחגוג את תחילת חיינו המשותפים יחד ... יום שבת, 25 בספטמבר, בכנסיית הבשורה..." ה25 בספטמבר הוא יום כיפור, היום הקדוש ביותר ליהודים, יום של מחילה וכפרה.

המשפחה המורחבת תשתתף. האב יוביל את הבת בשביל המרופד, והכומר יחתן אותם. לא אכפת לאף אחד. אמא שלה מספרת לכולם איזו כנסייה יפה זו. הבת דודה החליטה שהילדים שלה יתחנכו כקתולים. היא לא דתיה, אבל החתן שלה כן, הוא קתולי אדוק. והוא התעקש שהילדים שלהם יתחנכו כנוצרים. היא, חוץ מאיזה עץ אשוח בסילבסטר, מעולם לא קיבלה חינוך דתי כלשהו, ולא אכפת לה. מה שחשוב שהילדים יגדלו מאושרים, ואם זה מה שיעשה אותו מאושר, היא מוכנה לגדל את הילדים היהודיים שלה כנוצרים.

אמא שלה התחתנה גם היא עם גוי. הדוד שלה התחתן גם עם גויה. הילדים שלו לא יהודים; הילדים של אמא שלה כן, אבל רק "יהודים ביולוגיים", כך אמרו לי. האם הילדים שלה ידעו אי-פעם שהם יהודים? אבא שלהם חושב שלא. גם הכנסייה שלו חושבת כך.

היא מעולם לא תדע מה הילדים שלה מפסידים. מעולם לא חשפו אותה למסורת העשירה של היהדות, של הנשמה שלה. בגלל שהיא לא יודעת כלום, אין לה מה להעביר הלאה.

האם הילדים שלה יטעמו אי-פעם חלה אפויה, בשולחן שבת? האם הם אי-פעם ירקדו עם התורה בשמחת תורה, ירקדו כל-כך עד שהרגליים הקטנות כמעט וירחפו באויר? האם יתנו להם אי-פעם את ההזדמנות לשתות ממעיינות הנצח של התורה, שיתנו לחייהם משמעות חדשה? האם הנשמה שלהם תחוש אי-פעם אהבה לאלוקים?

המשפחה של סבא הלכה אל המוות כשהם מתפללים ומשבחים את בורא עולם. האם בת-הדודה וילדיה יעשו זאת? התשובה חייבת להיות "כן". כי יש להם נשמה, והנשמה תמיד תשתוקק לשוב אל מקורה. מה שעצוב, שהם יצטרכו לנסוע רחוק-רחוק כדי לגלות שהאוצר נמצא מתחת לגשר – בתוך ליבם.

צבי ומאשה מץ לא יכלו להשתתף בחופה של בנם בכורם. סבא, ביום הכי שמח שלו, חגג לבד. הוא גם חגג לבד כשנולד לו בנו בכורו – אבא. אבא נולד ב1942 וסבא עדיין לא ידע מה קרה. הוא לא ידע כמה הוא בודד. ללא הורים, סבא, סבתא, אחיות, אחים, דודות, דודים... "זכור אותנו לנצח" הם כתבו. הוא ניסה. אני מנסה.

אני רוצה לשכפל את התמונות האלו. אולי ב"יד ושם" יעזרו לי לשמר אותם. אולי הם ירצו להציג זאת באיזו תצוגה על העבר המפואר של הקהילה היהודית באוטנה. אולי סבא ייזכר בשמות נוספים. אולי מישהו יצליח לפענח עוד כמה מילים בגב התמונה. אולי יום אחד, כשהילדים, הנכדים והנינים שלי יבקרו במוזיאון השואה הם ימצאו שם את הסבים שלהם. אני יכולה לעשות משהו עם הזכרונות האלו. שהם לא יישארו במגירה קטנה בארון. סבא לא יכול – זה כואב לו. אבל אני יכולה. אני יכולה לנסות.

וכך, התמונות האלו מונחות על השולחן שלי. אני מסתכלת על מה שכולם כתבו על גב התמונה "זכרו אותנו לנצח..." לידם מונחת ההזמנה של סבא שלי, ובצד ימין ההזמנה של הבת דודה. "אנא אשרו את השתתפותכם בשמחתנו" כתוב שם, ואני לוקחת עט וכותבת. "לצערנו, משפחת קריספ לא תוכל להשתתף".