שמעון, הלוי, נולד וגדל בלונדון.

הוא היה תוצר החברה המודרנית, וככזה הוא בדק כל דבר אפשרי: כתות, סמים, מוזיקה מחרישת אוזניים, "המזרח המיסטי", "המערב ההיפי" ולאחר מכן "המערב הפרוע". לבסוף, כאן במערב הפרוע, הוא מצא את מה שחיפש.

סיפורנו מתרחש בכינוס הגדול ביותר של האחים לשבט, שהיה אי פעם באנגליה. ניקו היטב את כרי המרעה והכינו את אתרי המחנאות. האטרקציה הראשית של הכינוס היה צ'יף אינדיאני אמריקאי אמיתי, שהובא לשם על מנת להדריך את כל ה"אחים" כיצד לחיות חיים טבעיים באחו וכיצד לשרוד בתנאים אלה.

האחים התכנסו, כשהם לבושים בעורות צבי סביב חלציהם וסרטי מצח לראשיהם. לכולם היו צמות ארוכות לאורך גבם, נוצות בהירות וגרזן אינדיאני באבנטם. במשך רוב שעות היממה הם העבירו "מקטרות שלום" מיד ליד. הצ'יף עמד כשידיו משוכלות והוא בוחן את כל המערך העצום של האינדיאנים האמריקאים.

שמעון עמד ליד הצ'יף ומאזין לכל מילה שלו. "אתה רואה את האנשים האלה?" שאל הצ'יף. שמעון הנהן בראשו בציפייה לשמוע משהו חשוב. "הם כולם אבודים"! פניו של שמעון נפלו. הצ'יף המשיך: "הם אינם יודעים לאיזה שבט הם שייכים"!

שמעון היה מבולבל לגמרי. אם הוא היה שמע מילים אלה מהוריו או מרבו הוא היה דוחה אותם בקלות, אך לשמוע אותם מהצ'יף עצמו? זה כבר משהו אחר. כאן נפלו כל מנגנוני ההגנה שלו. הצ'יף הישיר מבטו לשמעון ושאל: "ואתה, האם אתה יודע לאיזה שבט אתה שייך?" שמעון נדהם, אך זכר, "אבי הוא לוי! הוא משבט לוי, אז גם אני לוי. אני יודע מאיזה שבט אני, אני לוי!"

באותו רגע הוא פנה והתחיל את דרכו לירושלים, שם הוא לומד גמרא, במקום צמות לראשו פאות, במקום בגד לחציים טלית-קטן, במקום נוצה הוא חובש כיפה לראשו, והוא שר בעברית במקום בשפת האינדיאנים. הוא אומר שהוא אדם מאושר.