"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא", כותב הרמב"ם. "אכילת יתר היא כמו רעל לגוף: רוב המחלות נגרמות על ידי מאכלים רעים ואכילת יתר, אפילו אם אכילת היתר היא של מאכלים בריאים".

מתינות באכילה היא גם אידיאל רוחני. "קדושים תהיו", מצווה התורה, "כי קדוש אני השם אלוקיכם". הרמב"ן מסביר: "משום שהתורה הזהירה רק נגד מאכלים אסורים... יכול אדם להניח שהוא יכול להיות אוהב תענוגות ברשות התורה. לכן, לאחר מניית הדברים שהתורה אוסרת במפורש, אומרת התורה: 'קדושים תהיו' - קדש עצמך במותר לך..."

זהו העיקרון המונח בבסיסה של תורת החסידות הטוענת ל'אתכפייא' (כיבוש היצר). האדם אינו בעל חיים האוכל רק כדי להשביע את דחפיו וצרכי גופו, אלא יצור רוחני השולט בגופו ומפעיל שליטה על מה ולמה הוא אוכל.

התורה אינה דוגלת בחיים של סגפנות והכחשה עצמית. היא אומרת לנו לענג את השבת ולשמוח באכילת מטעמים, לקדש את ימי החג והשבת על ידי אמירת 'קידוש' על כוס יין, ולחגוג ציוני דרך רוחניים באמצעות סעודת מצווה. הבעל שם טוב לימד אותנו להסתכל על גופנו לא כאויב אלא כבעל ברית בעבודתה של הנשמה את השם. האידיאל של התורה הוא: שליטה עצמית, כבוד ותכליתיות באכילה.